הקדמה קצרה
אופיים המיוחד של ימי חג הסוכות והמשמעויות הרוחניות הנפלאות שלהם מקבלים משנה תוקף ויתר עוצמה בהתייחסות ליום האחרון של החג – הושענא רבה. מעבר לריבוי התפילות בהושענא רבה, ולמנהג להוסיף בלימוד תורה, המצווה המיוחדת שמייחדת את יום הושענא רבה, קשורה לעניינה של הערבה, אשר תופסת מקום מרכזי ביותר ביום הזה. טעמים רבים הוזכרו בספרי ההלכה והמנהג להסבר הקשר שבין היום לערבה, ובדברים הבאים, נכיר כמה מהטעמים והמשמעויות שנתן לדברים השפת אמת.
ניסינו הכול
"מצות ערבה בהושענא רבה שבחרו חכמינו ז"ל בערבה יותר מבכל המינים, אף כי הוא נגד אותם שאין בהם טעם וריח. כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בני ישראל להשם יתברך. כי מאין בא חביבות בני אדם הללו? רק שבני ישראל נקראו בנים למקום. ויש בכל איש ישראל דביקות בה' א-לקים... העניין שגם בלי המעשים, (אלא) רק מצד עצם הבריאה, יש גם כן דבקות עצום לבני ישראל יותר מכל האומות, וזה נתברר בסוכות..."
(תרל"ד "מצות ערבה").
"כי הערבה היא עיקר החביבות, שניכר בעצם, הגם שאין בהם טעם וריח, עם כל זה ערבים הם לפניו. (תרמ"ו "ביום").
כידוע, חז"ל מצאו סמליות רבה בארבעת המינים. כאשר הם התייחסו לערבה, שאין בה לא טעם ולא ריח, הם שייכו אותה לאותם אנשים שאין בהם לא תורה ולא מצוות. כאשר אנו עומדים בפני הקב"ה ביום הושענא רבה, שהוא יום חיתום הדין, נבחרה דווקא הערבה להיות הסמל של היום ויש לדבר משמעות יפה. עבר חודש אלול, עברו הימים הנוראים עם כל עוצמתם, הגענו כבר לסופו של חג הסוכות – עברנו כבר תהליכים של חזרה בתשובה, תפילה, התחזקות בתורה ובמצוות והנה הגענו לקו הסיום - יום הושענא רבה. גם ביום זה אנו מרבים בתפילות ונוטלים את ארבעת המינים כולם כדי לנסות עדיין לשקף את מצבנו מול הקב"ה ולהזכיר לנו את זכויותינו.
אבל בשלב הזה, לאחר שכבר ניסינו בעצם הכול, אנו מניחים את ארבעת המינים המסמלים את המורכבות והגיוון שבנו, נוטלים ערבה פשוטה ומבקשים מהקב"ה רק: "אנא ה' הושיעא נא". באים אנו לפני ריבונו של עולם ומזכירים לו שיש משהו בתוך הנשמה היהודית שקשורה לקב"ה "בעצם" (הסברנו את המושג בעיון לפרשת פקודי-שקלים). הנקודה הסגולית המחברת הזו, לא קשורה בכמה תורה למדנו או כמה מצוות קיימנו. היא פשוט ביטוי לכך שאנו בניו של הקב"ה. מבקשים אנו ממנו שירחם עלינו כרחם אב על בנים, גם ללא סיבה מיוחדת וגם ללא זכויות ומעשים שעשינו. (מומלץ לעיין בהמשך התורה משנת תרמ"ו על הקשר לדוד המלך, האושפיזין של הושענא רבה, ועל הצורך בתפילות הרבות לאור הדברים שביארנו).
ציפית לישועה
הסבר דומה מופיע בתורה נוספת:
"ענין הערבה בהושענא רבה, הוא בחינת ציפית לישועה, והוא בחינת דוד המלך עליו השלום. לכן תיקנו את צמח דוד וכו' בברכת מצמיח קרו ישועה. כי אמרו הערבה דומה למי שאין בו טעם וריח, אם כן מה החשיבות (של אדם כזה)? רק להיות מצפה לישועה, ואז הוא כלי מוכן להיות נושע בה'. וכן הוא בדורות השפלים, כי עיקר הישועה תהיה במהרה בימינו בדורות השפלים דוקא" (תרמ"ח "עניין").
האנשים והדורות שאותם מסמלת הערבה, שאין בהם טעם וריח, כלומר אין בהם מעלות וזכויות מצד עצמם, משמשים בעצם כפתח לגאולה ולישועה. האיש והדור משוללי התכנים והשפלים נשארים באמונתם רק באמונה ובציפייה לישועה, וזוהי זכותם. זוהי בחינתו של דוד המלך (כאמור, האושפיזין של יום הושענא רבה) אשר מסמל את מלכות בית דוד הנצחית, ואת הרצון והמוכנות להיות ככלי קיבול לישועת ה'.
כאמור, הדברים אמורים לא רק לגבי האיש הפרטי, אלא גם לגבי אותם דורות שפלים, כפי שמרחיב השפת אמת במקום אחר:
"כבר כתבנו שנקרא הושענא רבה, שיכולין להוושע בו אפילו השפלים ודורת השפלים, שהם בחינת ערבה (שאין בה) לא טעם ולא ריח. ויש להבין אם כן מה כוחם? אך כתיב: 'דלותי ולי יהושיע' פירוש על ידי שיודעים שהם דלים וצריכין להושע ולהם הישועה... ולכן עיקר הישועה שיבוא משיח צדקנו במהרה, מוכן דוקא להיות בדורות השפלים... וכמו כן, דורות שלנו צריכין להבטל לדורות הראשונים להיות נושעים בזכות אבותינו, ואז הישועה מוכנת לנו ביותר מלהראשונים" (תר"נ "ליום").
השפת אמת יוצא פה באמירה שקצת תפתיע אותנו. הגאולה תבוא דווקא בדורות השפלים, ודווקא כלפי אלו שאין להם מעצמם כלום, וכל זכותם זה בעצם הציפייה לישועה ובהתבטלות לדורות הקודמים. כשאנו באים בציפייה לישועה תוך כדי פריסה של זכויות ומעשים טובים שעשינו כלפי שמיא, הרי שהדברים יכולים לעמוד במבחן, ולא תמיד נוכל לסמוך על כך. אבל כאשר אנו באים אל ריבונו של עולם בלי אף טענה, ומראים לו את שפלותנו, הרי שאז, תקוותינו לרחמים על בניו אוהביו יכולים להשפיע על עצם הגאולה. משל למה הדבר דומה, לתלמיד אשר בא בבקשה חריגה ממורו, כאשר הוא פורש לפניו נימוקים מפה ומשם כדי לשכנעו. לעומתו, חברו יכול לגשת למורו ופשוט להראות לו את הצורך האמיתי שיש לו בדבר, גם ללא שום טענה על זכות אמיתית שיש לו.
כך מסביר השפת אמת את הפסוק: "דלותי ולי יהושיע", שהישועה והגאולה יגיעו דווקא מתוך הדלות וההתבטלות. כאמור, העמידה הפשוטה והכנה הזאת מול ריבונו של עולם מוצאת את ביטויה בערבה.
תפילה לעני
הסבר נוסף שחוזר כמה פעמים בתורותיו של השפת אמת, מקשר את מנהג הערבה לעניינה של התפילה:
"אמרו חז"ל: ערבה כנגד אותן שאין להם טעם וריח, אם כן מה (יש) להם? רק תפילה, שקולן ערב לפני הקב"ה... וכן כתוב ערבה דומה לשפתיים... לכן תיקנו הרבה תפילות בהושענא רבה" (תרל"ז "להושענא").
"ערבה נגד אלו שאין להם טעם וריח, אם כן מה חשיבותם? אך הפה שהוא עיקר כחן של ישראל: 'הקול קול יעקב'. והיא בחינת דוד המלך עליו השלום. כי ג' מינים הם (כנגד) ג' (ה)אבות, ודוד המלך אמר 'ואני תפילה'... ומי שאין לו טעם וריח, הוא רק (עם) תפילה בלבד. וזה שכתוב: 'תפילה לעני כי יעטוף' היינו שמתעטף כולו בתפילה, כמו שנאמר: 'ואני תפילה'. וזה ערב לפניו יתברך, ונקראת ערבה. ולכן נקרא הושענא רבה כי ביום זה נושעים בו גם השפלים שאין להם טעם וריח. והוא ישועה גם לדורות השפלים שלנו, שאין לנו (אלא) רק תפילה, וביום זה נפתח שערי תפילה בפיהם של ישראל, והוא גמר יום הכיפורים" (תר"ס "ערבה"). (כדאי לעיין גם בתרמ"ה "להושענא" ובתרס"ב "ערבה").
חז"ל במדרש עמדו על כך שערבה דומה לפה (ויקרא רבה, ל), והדימוי הזה מוביל את השפת אמת לרעיון נפלא על מהותו של היום, ונסביר את הדברים.
גם אדם ללא זכויות ומעלות מיוחדות, אשר ממלא את יומו בתורה ובמצוות יכול לעמוד מול הקב"ה ולהתפלל. התפילה, שבאה מכח הדיבור היא צורך נשמתי בסיסי שקיים אצל כל אחד ואחד, עם כל מעלותיו וחסרונותיו. בנוסף, התפילה היא הסגולה והמעלה המיוחדת של עם ישראל כאשר כבר אצל יעקב אבינו יש ביטוי למשמעות הקול ("הקול קול יעקב" – מעלת יעקב היא בקולו, בתפילתו). הערבה אם כן מסמלת את אותם אנשים שאין להם את הזכויות והמעשים הטובים לבוא איתם כלפי הקב"ה, והכח היחידי שיש בידם בוא כח התפילה.
למרות שכידוע לנו, האבות הם אלו שייסדו את עולם התפילה, מי שמוגדר על ידי השפת אמת כאיש התפילה האולטימטיבי הוא דוד המלך ולכן יובן הקשר בינו לבין הושענא רבה. כל ספר תהילים, פרי יצירותיו של דוד, הוא ספר של תפילה. דוד המלך מגדיר את עצמו בפירוש "ואני תפילה", כלומר שכל אישיותו היא העולם של התפילה. בדבריו בתהילים: "תפילה לעני כי יעטוף" דוד אומר לנו שכדי שהתפילה תגיע לפני ה' יש צורך שהתפילה תעטוף את כל אישיותו של האדם.
יום הושענא רבה הוא יום שמיוחד ומיועד לתפילה, ולכן מרבים בו בתפילה ובבקשה יותר משאר ימי החג. השילוב בין התפילות לבין מצות הערבה בא לחזק את העובדה שעמידתנו לפני ה' "כדלים וכרשים", כאשר בידנו רק כח התפילה, תהיה ערבה אצלו, והוא יקבל את תפילותינו וימהר ישועתנו וגאולתנו.