פתיחה
"מעשה ברבי ברוך ממז'בוז' שראה את רבי לוי יצחק מברדיטשוב בתפילתו - והתפילה בהתלהבות עצומה, נענועים, תנועות והעויות, בחינת 'כל עצמותי תאמרנה'. אמר לו רבי ברוך לרבי לוי יצחק:
'אילו היה אהרן הכהן מתלהב ומתנועע בשעת הדלקת המנורה כפי שנוהג אתה בתפילתך, היה שופך את השמן ומפיל את המנורה...'.
והוסיף רבי לוי יצחק:
'וזהו הפירוש 'להגיד שבחו של אהרן שלא שינה', כאשר הקדוש ברוך הוא אמר למשה לומר לאהרן להדליק את המנורה, הרי מגודל ההתלהבות וההשתוקקות, הרתת והזיע, צריך היה להזדעזע. אבל אהרן 'לא שינה', הוא בלם את התרגשותו, עצר התלהבותו וחרדתו, וקיים את המצווה באש עצורה בעצמותיו' ".
עם ישראל עומד בפני אחד המעמדים הגדולים בתולדות ההיסטוריה האנושית אי פעם - מעמד הר סיני.
וכך נאמרבספר שמות (י"ט, י-יג):
"ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם, והיו נכנים ליום השלישי, כי ביום השלשי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני, והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו, כל הנגע בהר מות יומת, לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה".
העליה, ואפילו הנגיעה בקצה ההר, נאסרה על עם ישראל. והנה יורד ה' על הר סיני, עוד רגע קט ויתחילו עשרת הדברים, ברם, שניה קצרה לפני כן, חוזר הקב"ה על אותו איסור (שמות י"ט, כ-כא):
"וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, ויקרא ה' למשה אל ראש ההר, ויעל משה. ויאמר ה' אל משה רד העד בעם פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב".
בתוך כל המעמד הגדול, עם כל ההתרגשות, הקדושה, ההכנה והתודעה הגדולה, פתאום נכנסים ציווים ואיסורים, מתוך כל המעמד הגדול, דווקא מתוכו - אסור לגעת בהר.
לצמצם?! דווקא עכשיו?!
ר' לוי יצחק נוגע בעניין זה, היאך עם ישראל בשעתו הגדולה ביותר פתאום מוצא את עצמו בתוך מערכת ציווים והגבלות:
"והנה ישראל במעמד הר סיני, שם היה להם התעוררות מאהבת ויראת הבורא ברוך הוא, וצריך להיות דבר שיצמצם בו התעוררות האהבה והיראה.
והנה מבואר בגמרא 'כל היושב ואינו עובר עבירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה'. והיינו שמגיע לו איזה עבירה והוא אינו עושה ונמצא כיון ששמרו ישראל את המצוות בשעת מתן תורה ולא נגעו בהר סיני אז צמצמו היראה ואהבת הבורא ברוך הוא שהיה להם בשעת מתן תורה, כי נחשב להם כאילו עשו מצווה, כי כל דבר צריך להיות לו צמצום בעולם".
ר' לוי יצחק מתאר את גודל המעמד, עד כמה הגיעו בני ישראל לעמדה של התעוררות מאהבת ה' ויראתו. דווקא מעמדה כזו, אומר ר' לוי יצחק, יש להפוך את ההתרגשות הגדולה למשהו ממשי, לתת לכל התחושות הנהדרות ביטוי מעשי.
לאחר מכן מביא ר' לוי יצחק את דברי הגמרא בקידושין (לט:): "כל היושב ואינו עובר עבירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה". כלומר, גם לאיסורים וללאוים שבתורה יש מקום, ואפילו מקום נרחב. הם אלו שגורמים לנו לשמר את אותם רגעים גדולים.
בהקשר מתן תורה, אומר ר' לוי יצחק, שכיוון שנטלו את אהבת הבורא ויראתו - אותה הרגישו בעת מתן תורה - וצמצמו אותה לאיסור לא לגעת בהר, ואכן נמנעו מלגעת בו, ממילא נחשב להם הדבר כמצווה:
"ועל זה אמר הקדוש ברוך הוא ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות וכו', ועל זה הטעם נקרא שבועות עצרת, כי האהבה ויראת הבורא זה השיגו קודם מתן תורה בערב יום טוב... והנה בשעת מתן תורה עצמו ששמרו המצווה כנ"ל צמצמו היראה והאהבה כנ"ל ועל טעם זה נקרא עצרת מלשון עצור".
ומוסיף ר' לוי יצחק, כידוע ניתנה התורה בחג השבועות. ויש רמז לדברים שנאמרו בשמו של החג - עצרת. עצרת על שום שעצרו עצמם עם ישראל מלעלות בהר, ולמרות כל אותה התלהבות גדולה ומעמד אדיר, לא עברו על האיסור.
מה טיבו של איפוק זה, מדוע לא ניתן דרור להרגשת גדלות האופפת אותנו, הרי מדובר בהרגשה הנובעת ממקור קדושה, ממקור של התגלות ה' יתברך על עמו ישראל ומדוע נכנסים להם כעת האיסורים. מדוע דווקא כעת יש לצמצם?
איפוק זה כוח?
לצורך כך נפנה לתחילת התורה בה אנו עוסקים:
"פן יהרסו אל ה' לראות. זהו הלא תעשה שאמר הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה. הכלל, כי הרמב"ן פירש על הפסוק 'אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ' כשמגיע אל אדם אהבת הבורא או יראת הבורא ברוך הוא, אזי תכף יעשה מצווה ואז בזה מביא אהבה ויראת שמים בצמצום".
ר' לוי יצחק מעיר את תשומת ליבנו לדברי הרמב"ן על שיר השירים.
הרמב"ן מתאר מצב שמוכר לרבים מאיתנו. לעיתים מגיעה לאדם שעת התרוממות גדולה, שעה שבה הוא מרגיש שהוא נמצא בתוך התרוממות רוחנית אדירה, וחש הוא את האהבה הגדולה ואת היראה העצומה כלפי ה' יתברך.
ברם, כאן טמונה הבעיה, לרוב אנחנו לא מצליחים להתמיד באותה הרגשה, ותחושה זו - כדרכם של תחושות רבות - חולפת לה עם הימים, ואנו נשארים מאוכזבים למדי.
אומר הרמב"ן, כאשר מגיעה לאדם אהבה ויראה אזי תיכף יעשה מצווה, 'ואז בזה מביא אהבה ויראת הבורא בצמצום'. כלומר, את כל גודל הרוחניות והתחושה האדירה האדם מכניס לתוך מצווה אחת. וכך תיווצר המשכיות ורצף.
הרמב"ן מוסיף ומסביר את עניין ה'מלחמות':
כי כל זמן שלא עשה מצוה יש לו מלחמות אבל כשעושה עם זה היראה ואהבה מצווה אזי מביא בצמצום ובטל ממנו כל המלחמות. והנה מצווה שעושה הוא כמו כלי שתנוח בו זה התעוררות שמגיע לו מלמעלה זהו עד שתחפץ, כי החפץ הוא כלי עיין שם ברמב"ן...
לאדם יש מניעות רבות שמגיעות בדיוק בשעותיו הגדולות, דווקא אז מתגברים הכוחות השליליים ומנסים לגרום לו לצאת מאותה תחושה נפלאה, נותן לנו הרמב"ן סוג של מתנה, סוג של עצה לחיים, דווקא אם נשקיע את כל אותם כוחות במשהו מעשי, במצווה אחת, בצמצום, דווקא אז תוכל אותה תחושת גדלות לקרום עור וגידים אמיתיים ומתמשכים.