הרבה טעמים נתנו לשאלה מדוע שבת קודם הפסח קרויה שבת הגדול. יש אומרים שהגדול הוא הרב ושבת הגדול היא שבת בה הרב דורש בענייני הלכה ואגדה הקשורים לפסח.
לא מצינו על אף אחת מדרשותיו של ר' לוי יצחק בספר קדושת לוי את הציון שבת הגדול. אולם בדרשותיו לפסח מצינו דרשה המשלבת הלכה ואגדה בענייני הפסח ותהי זו בבחינת דרשת שבת הגדול.
נר לבשמים
בשונה ממוצאי שבת, במוצאי יו"ט לא מברכים על הבשמים. על שנוי זה כבר עמדו התוספות בפסחים קב. :
"ומה שאין מזכיר בשמים פירש רשב"ם דטעם בשמים משום איבוד נשמה יתירה וביום טוב נמי איכא נשמה יתירה. וקשה, דאם כן במוצאי יום טוב אמאי לא תקינו בשמים? לכך נראה דביום טוב ליכא נשמה יתירה, והכא אין מזכיר בשמים משום דשמחת יום טוב ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים, ויש טעמים לא נכונים וזה הטעם נכון ועיקר".
התוספות מציינים שבמעבר משבת ליו"ט יש איבוד של הנשמה היתרה לאדם ועל כן ראוי היה לברך על בשמים בערב חג החל במוצ"ש. אלא שרבוי האכילה והשתייה שיש לנו ביו"ט היא שממלאת את החסר ומשלימה את תפקיד הבשמים. כדי להבין את תשובת התוספות הסתומה נעיין בדרוש של רבי לוי יצחק לפסח.
קדושת שבת וקדושת יו"ט
שתי קדושת נפרדות יש לשבת וליום טוב. בשבת הקדושה היא קביעה וקיימא, מקורה מלמעלה והיא נתונה לאדם מששת ימי בראשית. לעומת זאת קדושת יו"ט קשורה באיתערותא דלתתא. כלומר האדם הוא אשר יוצר את הקדושה.
וכך כותב הקדושת לוי:
"שהבחינה שיש לאדם ביו"ט שהוא על ידי התעוררות תחתון יכול האדם לקשר עצמו בו ולכך אין צריך לברך על הבשמים ביו"ט. אבל שבת הוא ע"י התעוררות עליון ואי אפשר לקשר עצמו בו אם לא שמגיע התעוררות מחדש וכך במוצאי שבת מברכים על בשמים. כי באמת בשבת בא הנשמה היתירה לאדם מחמת התעוררות העליון וביום טוב בא נשמה יתירה לאדם מחמת התעוררות התחתון. ונמצא בין כך ובין כך יש לאדם נשמה יתירה ביו"ט...".
ר' לוי יצחק מבין שההבדל בין שתי הקדושות הוא תמצית הפיתרון לקושיה שהעלינו לעיל.
ביו"ט שבו הקדושה ניתנה לישראל והם אשר מקדשים את הזמן אין עניין לברך על הנשמה היתרה שכן זו 'יצירתו' של האדם. אולם בשבת בה הקדושה אינה נחלתו של האדם והיא מונחתת מלמעלה, מודה האדם על הקדושה היתרה שהוא קיבל משמים ע"י ברכת הריח של הבשמים.
תשובת התוספת שהבאנו לעיל שריבוי אכילה ושתייה היא גופא הברכה על הבשמים, באה לציין שביו"ט הנשמה היתרה באה לאדם ע"י סעודות החג בהם האדם יוצק תוכן משמעותי וחיובי ליום.
פסח ושאר המועדות
כשם שיש יחסים שונים בין בין יו"ט לשבת, מסביר ר' לוי יצחק שגם בין המועדות עצמם יש חלוקה בתפקידים.
"כי הכלל בר"ח הבחינה מה שכל העולמות ממליכים על עצמם את הבורא ברוך הוא, ובפסח הבחינה מאהבת הבורא מה שהברואים יש להם אהבת הבורא ברוך הוא, ובראש השנה הבחינה מה שכל העולמות יש להם יראה ופחד מהבורא ברוך הוא, ובשבועות ובסוכות בחינה אחרת שהברואים עושים מעשים נאים בכדי שהבורא ברוך הוא כביכול יהיה לו תענוג מעולמו".
רה"ש מסמל את עבודת ה' מיראה בה האדם מקבל על עצמו את הנוכחות האלוקית ונכנע בפניה. בשבועות וסוכות אותה יראה מקבלת פן מעשי והאדם מקריב בכורים או זובח זבחים, שבאים לקלס את הקב"ה.
פסח לעומת זאת הוא חג התנדבותי בו האדם מצד האהבה שלו לקב"ה מחליט להרבות בעבודת ה'. קדושת החג נוצרת ע"י האהבה שמפגינים ישראל לקב"ה, מדובר בהתעוררות ספונטאנית.
חג הפסח בו הוצא עם ישראל מבית עבדים הוא חג הודיה לקב"ה שנמצא איתנו בכל מצב גם בשעות הקשות. אותה נוכחות של הקב"ה מורגשת ביותר כאשר הגאולה מגיעה ודברים מתבררים.
אולם חשוב לדעת שכל שמחת הפסח תלויה בעבודת האדם. היכולת גם בשעות הקשות להאמין למורת שהקץ אינו מבורר היא שמעוררת את קדושת הפסח. העולם הזה הוא עולם של עבודה שבו אחת לשבעה ימים זוכה האדם למנה גדושה של קדושה לחיזוק והמשך העבודה.
בכל יום ויום בשנה יכול האדם להגיע למדרגת קדושת הפסח כותב רבי לוי יצחק בהמשך הדרשה. כאשר האדם פועל מתוך אהבת ה' הוא זוכה לקדושה יתירה.
שנזכה עוד השנה לאכול מן הזבחים והפסחים.
פסח כשר ושמח!