בא בקלות - הולך בקלות
מי מאיתנו לא רוצה לראות נס? התחושה הראשונית שלנו היא שתקופות שזכו לניסים ולהשגחה גלויה מהקב"ה היו תקופות נפלאות ונשגבות. לעומת זאת, תקופה כמו שלנו, שאין בה ניסים גלויים, היא תקופה פחות משמעותית וחשובה. בעיון זה נדון בקביעה זו, ונראה שהיא לא נכונה.
יש ביטוי נפוץ האומר כי "מה שבא בקלות הולך בקלות". משמעות הביטוי היא כי לאדם שהשיג דבר מסויים ללא עמל ויגיעה, קל הרבה יותר לאבד את אותו ההישג מאשר אדם שעמל והשקיע על מנת להגיע אליו. ההסבר לכך הוא הקשר והקרבה שמרגיש האדם כלפי ההישג - יש תחושת קרבה חזקה יותר כלפי משהו שהושג בעמל, ותחושה זו גורמת לכך שהאדם ישמור על ההישג יותר טוב. למשל, תראו פעם איך ילד שומר על סוכריות שתפס בבית הכנסת לאחר עמל רב ומאמץ ניכר, ולעומת זאת שימו לב איך הוא מתייחס לצעצועים שקיבל במתנה.
בעיון זה נעסוק בעקרון הזה, כפי שראה אותו השפת אמת ביחס ליציאת מצרים.
"דבר אל בני ישראל וישבו"
במספר תורות במשך השנים מתייחס השפת אמת לדברי הפסוק "דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות..." (שמות פרק י"ד פסוק ב'). במובן הריאלי נאלצו בני ישראל לשוב על עקבותיהם ולשנות את הדרך המקורית שלהם. השפת אמת מתייחס לעניין השיבה והחזרה, ונותן לדברים משמעויות סמליות-רוחניות חשובות, כדרכו בקודש:
" 'דבר אל בני ישראל וישובו'. יש לבאר טעם העניין. שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה והיא לשעה. ורצה ה' יתברך שישאר הגאולה זו בעצמות ישראל... ולכך ציווה שיחזרו ויעלו מעצמותם" (תרל"א, "דבר").
כפי שראינו בעיונים קודמים, ליציאת מצרים יש מטרות ארוכות טווח הן במישור הלאומי-היסטורי, והן במישור האישי, לגבי חיזוק אמונתו של כל אחד ואחד מיוצאי מצרים. השפת אמת מסביר את פשר החזרה מדרכם הרגילה על ידי אותו רעיון שהצגנו לעיל.
כאמור, לדבר שאדם מקבל במתנה, בצורה ניסית, אין קיום ארוך טווח. כדי להבין זאת ניזכר בחוויה רגשית שחווינו: סרט טוב, שיחה עוצמתית, סמינריון מדהים וכדומה. האם אנו יכולים לומר שהרושם האדיר של החוויה נשאר עמנו לאורך זמן? מסופקני. לעומת זאת, בטוחני שחווית התפילה של אדם שעסק בהלכות תפילה בעמל וביגיעה והשקיע בכך זמן רב ומאמץ ניכר, תשאר עוצמתית ומשמעותית לאורך זמן.
הדברים באים לידי ביטוי בהיסטוריה של עם ישראל במקרים רבים. מקוצר המקום נזכיר רק את חטא העגל שבא לאחר שרשרת ניסים יוצאת מגדר הרגיל. כיצד דבר זה יכול לקרות? הוא אשר אמרנו - לחוויה רגשית, עצומה ככל שתהיה, אין קיום ארוך טווח. כך ניתן להבין גם את פשר התנהגות העם לאחר מעמד הר הכרמל (מלכים א', פרק י"ח) - לאחר ניסים גדולים שמתרחשים לאליהו בהר הכרמל, לא שמענו על חזרה בתשובה כללית בעם ישראל. יתירה מזאת, דווקא אליהו, בעל הנס עצמו, נאלץ להימלט ולהציל את חייו. הדברים נובעים מאותה נקודה - קשה לשמור לאורך זמן ובאופן קבוע על חוויה שמגיעה בדרך נס.
כך גם לגבי הגאולה ממצרים. הקב"ה רוצה שחווית הגאולה וההצלה תהיה קבועה ותמידית ולא ארעית וזמנית. לשם כך נדרשת השתתפות פעילה של בני ישראל בעצמם בתהליך הגאולה. השיתוף הזה בא באמצעות "וישובו": בני ישראל כביכול "מוותרים" על הניסים המוחלטים של יציאת מצרים, וחוזרים לאחוריהם כאומרים לקב"ה "אנחנו רוצים גם בעצמנו".
הצעקה
בהמשך דבריו ממשיך השפת אמת לפתח נקודה זו, כשהוא עוסק בפשר צעקת בני ישראל בעודם צופים במצרים רודפים אחריהם: איך יכלו בני ישראל לפחד ולחשוש לאחר שראו את נפלאותיו של הקב"ה בניסי יציאת מצרים, והרי היינו מצפים מהם לבטחון גמור בקב"ה?
תשובתו של השפת אמת היא "כי ידעו שעתה צריכים לגבור בעצמם", כלומר בני ישראל ידעו כי עתה הם צריכים לפעול בעצמם ולא לסמוך אך ורק על הקב"ה, ולכן הם נלחצו. יש בדברים הללו חידוש גדול: למרות שבני ישראל לא עשו מאומה בקריעת הים, הם נחשבים מעורבים בדבר בגלל צעקתם וזעקתם לה'.
הרצון להשאר במצרים
כך גם מסביר השפת אמת את פשר דברי בני ישראל "כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר" (י"ד, יב):
"פירוש, שחששו שלא יוכלו לגבור מעצמם, והיה רצונם שבמצרים עצמו יאריך הזמן עד שיהיו ראויין מעצמם, והיה בנקל יותר. כי ה' יתברך הבטיח 'אנוכי אעלך', אך כי רצון ה' יתברך היה שהם בעצמם יזכו על ידי נס הקדום".
כלומר, בני ישראל מבינים כי הפנמת המסרים של הגאולה יהיו קשים יותר בגאולה שמבוססת אך ורק על ניסים ונפלאות. לכן, בני ישראל העדיפו להשאר עוד קצת זמן במצרים, בכדי להיות ראויים לגאולה המגיעה בכוח שלהם.
על פי דברים אלו נחזור לפתיחה של העיון. הנהגה שמושתת כולה על ניסים, היא לאו דווקא טובה ואידיאלית יותר. לעיתים, הנהגה כזו נובעת מחולשה של דור ומחולשה של עם, אשר צריכים חוויות רגעיות מלאות עוצמה חווייתית ורגשית. דווקא הנהגה טבעית, המושתת על עמל ויגיעה של האדם, היא אשר מראה על מצב בריא ותקין, בו העולם מתנהל בצורה המתאימה לו ביותר.
עורו ישנים
למרות זאת, יש צורך באיזושהי דחיפה - יש צורך בדבר שידרבן ויוביל. אי אפשר לסמוך רק על המוכנות העצמית של בני ישראל לגאולה, שהרי לא קל לשנות את אופיים ומצבם הנפשי בדרך אנושית רגילה. אדם שטובע בביצה טובענית לא יכול להוציא את עצמו מן הבוץ לבדו. עליו לקבל סיוע חיצוני (למשל יד או חבל) בכדי שיוכל לצאת מן הבוץ. כך גם במצרים - היה צורך בניסים בכדי לעורר ולמשוך את בני ישראל מעומק השעבוד. הציפייה של הקב"ה הייתה שההמשך יבוא בעזרתם של בני ישראל עצמם. בלשונו של השפת אמת:
"וכל מעשה ה' יתברך לטובה... שהיה רצון שיגאלו גם על פי דין (כלומר בזכות ולא רק בחסד). והיה מקודם בנס שיהיה הכנה על אחר כך שהיה גם על פי דין."
כלומר, מטרת הניסים במצרים לא הייתה לסיים את כל תהליך הגאולה. המטרה באותות ובמופתים הייתה לדרבן ולהעיר את בני ישראל, כיון שעם שמשועבד מאות שנים לא יכול להמתין עד שיהיה ראוי לגאול את עצמו מן השעבוד. לאחר מכן עם ישראל אכן אמור להמשיך בכוחות עצמו.
"אילו שמרו ישראל שתי שבתות"
את התורה מסיים השפת אמת בשימוש ביסוד החשוב הזה כדי לבאר את דברי חז"ל הידועים, שאם ישמרו ישראל שתי שבתות הם יגאלו מייד, ויופיים של הדברים בולט לעין:
"ושמעתי מאא"ז (אדוני אבי זקני, כלומר סבו של השפת אמת) מו"ר (מורי ורבי) ז"ל על שהגיד בשם ר' שמעלקה ז"ל, ששבת ראשון הכנה שיהיה בימי החול עבודה כראוי, להיות אחר כך שבת כראוי שצריך להיות אחר ימי עבודה עכ"ד. (עד כאן דברי סבו של השפת אמת). והוא כנ"ל, ששבת ראשון הוא מה' יתברך בלי התעוררות להיות ראויים לזה, ואחר כך...ללמוד מהארת שבת גם על ימות החול, בכדי שיהיה אחר כך שבת בסיוע עבודת ימי החול".
השבת מסמלת את ההשראה הא-לוקית, ובהשוואה ליציאת מצרים - הנס. ימות החול מסמלים את העבודה והעמל, ובהשוואה ליציאת מצרים - מעורבותם של בני ישראל בגאולה. על פי דבריו לעיל מסביר השפת אמת את דברי חז"ל: ראשית כל יש צורך ב"דחיפה" מהקב"ה, ולאחר אותו שלב יש ציפייה לעבודה ולעמל של בני ישראל עצמם, והכול בכדי להגיע שוב לשבת השניה. שבת זו היא בעצם שיא התהליך: השראת שכינה והשפעה מהקב"ה לאחר שאדם הצליח לעלות שלבים רבים בסולם בעצמו, ורק אז מגיע האדם לשיאים והישגים בעבודת ה'.
(תורות נוספות המדגישות או מרחיבות יסוד זה: (תרל"ב, "מה"; תרל"ד, "דבר"; תרל"ו, "עניין")