בפינתנו הקודמת עסקנו בחשיבותה ובמרכזיותה של השמחה. הפעם ננסה לברר כיצד ניתן להגיע אליה. מדוע בני אדם עצובים ועצבנים, לחוצים ומתוחים? למה קשה להם לצחוק ולחייך ואין זה דבר שבשגרה לאנשים רבים כל כך? מה גורם לנו לשמוח והאם יש מתכון למצרך המבוקש ביותר בחיינו – השמחה?
כשאנו מתבוננים במציאות חיינו היום-יומית ומנסים לזהות ולהבין מה משמח אותנו, נדמה שהתשובה קופצת מול עיננו: שבירת השגרה, היציאה מהמסגרת, השינוי והחידוש בהרגלנו הקבוע. כל זה מתבטא בחיינו החומריים בצורת שונות – יציאה לנופש, טיולים, קניות, בשורות טובות באופן בלתי צפוי, קבלת מחמאות ופרגונים וכו'. חז"ל ניסחו זאת בצורה עמוקה יותר: המהר"ל (חידושי אגדות א) – "השמחה היא שלמות הנפש".
השם משמואל (מועדים) – "השמחה היא התגלות הנעלם". הרב קוק (מוסר אביך) – "כשנתחדש לאדם דבר טוב למעלה ממדרגתו הוא שמח". הסבר: אחת מהנטיות הטבועות עמוק בנפשו של אדם היא הרגשת החיסרון ותחושת הצורך העצומה להשלימו. הא חש תמיד שדברים שונים חסרים לו וממילא מתמלא הוא בתשוקה גדולה על מנת להשלים את חסרונו ובעיקר את תחושת חסרונו. אין זה משנה כלל אם באמת חסר לו משהו או לא. תחושת חיסרון זו קיימת בין בחיינו החומריים ובין בחיינו הנפשיים והרוחניים. ביטויים מודרניים כמו "אני תמיד רואה את חצי הכוס הריקה" או "הדשא של השכן ירוק יותר", צופנים בקרבם את הנטייה העמוקה הזאת הקיימת בנפשנו פנימה. שורש הדבר נעוץ בכך שהאדם נברא משתלם ולא שלם. האדם לא בא לעולם כשהכל מוכן לפניו אלא עליו לעמול ולהתאמץ להשלים את חסרונותיו הגשמיים והרוחניים ובכך להיות נהנה מיגיע כפיו ושותף ממש במעשה בראשית. "אדם לעמל יולד", "גדול הנבנה מיגיעו יותר מירא שמים", "יש לו מזה מאה רוצה מאתיים". פסוקים ומאמרי חז"ל אלו מצביעים על יסוד אופיו של האדם. האדם בעל רצון ויכולת, בעל תפקיד לעבוד ולהשקיע ולראות שכר בעמלו, זהו עניינו וייחודו של האדם כנזר הבריאה. מכאן מובן מדוע תחושת החסרון לא מרפה מן האדם לעולם. גם כשהצליח להשלים את החסר לו עדיין חש הוא בחסרון נוסף ומיד מתמלא הוא דחף פנימי בלתי נלאה להשלימו. מצב זה של: חסרון – תחושת חסרון – השלמת החסרון – תחושת חסרון חדשה – השלמתו וכו', ממלא אותנו כל חיינו משום שזוהי מהותו של האדם, להשלים, להתפתח, להתמלא ובעיקר להתחדש עוד ועוד. השמחה היא תוצאת ההשלמה הזאת. השמחה מופיעה כאשר האדם מרגיש שהוא מתחדש ומתפתח, הולך ומתעלה. כאשר אדם משתייך למשהו שהיה מחוצה לו, שהיה מבחינתו מחוץ לתחום, הוא מתמלא בתחושת שמחה. כאשר דבר שלא היה בנמצא הפך ליש, לשלי, לאני, הרי זה ממלא סיפוק עצום ושמחה רבה.
אין פלא אפוא שתחושת השמחה מופיעה בנו גם כשאנו מתמלאים ומתחדשים בדברים זמניים בעלי חשיבות נמוכה כמו קניית חפץ חדש, אכילת פרי חדש וכו'. לא החפץ עצמו משמחנו, גם לא טעמו הטעים של הפרי החדש אלא תחושת החידוש, תחושת ההישג שאני בכוחותי הגעתי למה שהגעתי, הגעתי למשהו שלא היה לי. התחושה הזאת שהאדם חש משתלם ומתחדש ובפרט באמצעות כוחותיו הוא ולא על ידי גורם חיצוני זר, היא תחושת סיפוק הממלאת אותו שמחה רבה.
אנשים אינם שמחים, הם מתוחים או עצבנים משום שהם חיים חיי שגרה מכוח ההרגל. כשאדם אינו חי חיי חידוש ויצירה תוך כדי התפתחות והתעלות הוא אינו יכול להיות שמח. מבטו על עצמו, על החבר ועל החיים בכלל, יהיה מבט שלילי הרואה את כל המומים שבמציאות, מבט מלא מרירות וייאוש שסיבתו היא תחושת ההצטמצמות במסגרת הקיימת, הרגשת הרגילוּת לקיים, תחושת ההישרדות וכו'. נוסף לכך, כאשר האדם שם את כל מעייניו בצרכיו הפיזיים, החומריים והכלכליים, כאשר כל מטרותיו ושאיפותיו ממוקדות בו, בפרטיותו, כאשר חייו מלאים רק באגואיזם שבו בלא שייכות לעולם ערכי ואידיאלי, עולם כללי ואמיתי, מה הפלא שהוא מתוסכל ומדוכא. מובן שאיננו מזלזלים בשמחת האדם כתוצאה מהשלמת חסרונותיו האישיים והחומריים, אך עדיין עלינו לברר מה משמח את האדם באופן זמני וחלקי, ולעומת זאת מה משמחו באופן מלא וקבוע. ועל כך בע"ה בפינתנו הבאה.
לפינה הקודמת