מי לא רוצה להיות שמח? כולנו רוצים להיות שמחים. חיינו מלאים תלאות וסיבוכים, ניסיונות וייסורים ואנו זקוקים לשמחה כמו אוויר לנשימה. מהי שמחה וכיצד אפשר להגיע אליה? האם היא תלויה ברגש ובתחושות הנפש, או שהיא קשורה דווקא להכרה ולשכל? האם אפשר להיות שמח באופן קבוע ורצוף, או אולי זה תלוי במאורעות שאנו עוברים בחיינו ובמצבי הרוח המשתנים שלנו? ובכלל, האם אין סתירה בין חובתנו להיות בני אדם רציניים, מיושבים, אחראים ובעלי שיקול דעת לבין הצורך שלנו לשמוח ולשמח, וכפי שמנסחת זאת הגמרא (שבת ל, ב) – "ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה: כתיב 'ושבחתי אני את השמחה' (-שהשמחה משובחת ורצויה) ומאידך כתיב 'ולשמחה מה זו עושה?' " (שאין לשמחה מקום משום שאינה בעלת ערך וחשיבות).
הפעם נעסוק בנקודה יסודית אחת – חשיבותה ומרכזיותה של תכונת השמחה בנפשנו ובהתנהגותנו. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" – זוהי הסיבה שמציינת התורה לפורענויות הקשות המתוארות בפרשת כי תבוא. לא נאמר שלא עבדנו את ה' אלא שעבדנו אותו אך העבודה לא היתה בשמחה ובטוב לבב. (אמנם שני דברים הם שמחה וטוב לבב ובעז"ה עוד נבררם אך הפעם אנו עוסקים בשמחה). ולכאורה הדברים תמוהים מאוד. האם הייסורים והעונשים הנוראים המוזכרים בתורה פרופורציוניים לחטא ולקלקול. סה"כ מדובר שלא שמחנו בלימוד התורה ובקיום מצוות ה', אך קיימנו בפועל במעשינו את רצונו ודברו. הקפדנו על קלה כחמורה, דקדקנו דקדוקי דקדוקים, ואם כן מדוע אי הקיום בשמחה מצדיק את כל הרע שבא עלינו?
באופן פשוט אפשר לומר שכל מצוה מורכבת משני חלקים א. המעשה - עצם עשיית המצוה בפועל, קיום רצון המצוה. ב. הכוונה – מחשבתנו ורצוננו בפעולה המעשית. היחס הנפשי שלנו למצוה, ההזדהות ו'ההתחברות' שלנו למעשה המצוות. לא סתם נפסק להלכה כי מצוות צריכות כוונה. הכוונה של האדם במחשבתו וברצונו היא לשד החיים, הלחלוחית הפנימית של המעשה שהוא עושה. כל אחד מבין ויודע כיצד ייראה מעשה שעושה אדם אם איננו מאמין בו, מזדהה אתו ומבין את ערכו וחשיבותו. אדם שבא לעבודתו כדי 'לדפוק כרטיס' תפוקת עבודתו תהיה נמוכה ביותר באיכותה ובכמותה. רק כאשר קיימת הזדהות ושייכות פנימית לפעולה, יוציא האדם מתחת ידו פעולה טובה ורצויה. כך זה בחיינו הממשיים החומריים של האדם וקל וחומר בחייו הרוחניים האלוקיים. מכאן ברורים דברי רבנו בחיי (דברים???) – "יאשימנו הכתוב בעבדנו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה לפי לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה ולכך צריך שיעשה אדם המצוות בשמחה ובכוונה שלמה". וכן כתב הבן איש חי (פרשת ראה) – "דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה ובעדר השמחה יש חסרון למצוה, ולכך אמר הפסוק לצוות בפרטות על השמחה לעשות אותה מצוה בפני עצמה כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר בפני עצמו, ועל כן תיקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה" (כגון בקניית כלי חדש, אכילת פרי חדש וכו').
היוצא מדבריהם שהשמחה הנה צד מהותי ביותר בנפש האדם בכלל ובעבודת ה' שלו בפרט. אדם בריא בנפשו שמח בחייו הגשמיים והרוחניים מתוך הזדהותו, שייכותו ודבקותו לפעולותיו ומעשיו. חי הוא חיים מלאים ושלמים בהתאמה שלמה בין שכלו, רצונו ופעולתיו. לעומת זאת העצבות, הדיכאון, התסכול והייאוש סימנים הם לחולניותו החמורה של האדם הדורשת תיקון מידי, תיקון עמוק ופנימי.
כיצד ניתן להגיע למצב אידיאלי זה שבו אנו שמחים בכל מעשינו בענייני הרוח ובענייני החומר, בקודש ובחול, בצד הפרטיה המשפחתי ולאומי, שיהיה יציב וקבוע, על כך בעז"ה בפינתנו הבאה.