פתיחה
"לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור והמטה אשר נהפך לנחש תיקח בידך. ואמרת אליו ה' אלקי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני במדבר והנה לא שמעת עד כה. כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם ".
רגע לפני שעתידה של מצרים עומד להשתנות, עם תחילתן של עשר המכות, מקבל פרעה תוכחה קטנה ממשה: "והנה לא שמעת עד כה". מה פשרה של תוכחה זו? הן רק עתה ניתן האות הראשון, פרעה טרם נענש על אימוץ ליבו ולא קבל אפילו מכה אחת! אם כן, מהי אותה תוכחה קטנה שמקבל פרעה מעם משה, ומה משמעותה?
הפנמה בראיה
לפני שנענה על שאלתנו, ונבאר את דבריו של ר' לוי יצחק בעניין זה, נעיין ביסוד הפסיכולוגי חינוכי שאותו מביא ר' לוי יצחק בשם הבעל שם טוב (ד"ה והנה לא שמעת) וז"ל:
"שיש באדם הפרש בין מה שהוא רואה בעיניו ממש ובין מה שהוא יודע ומבין בשכלו שהוא אמת, על כל זה נתאמת מה שהוא רואה בעיניו ממש".
'טוב מראה עינים מהלך נפש' אמר קהלת, אינה דומה ידיעה לראיה. גם דברים המוכחים בשכל אינם תחליף למראה העיניים. מדוע? הרי אם יש הוכחה אמתית וישרה לקיומו של דבר, ההבטה בו לא תוסיף דבר לעצם העובדה כי הדבר נכון וישר. שהרי העובדה שאחד ועוד אחד שווה שתיים תשאר לנצח נכונה, לא משנה אם יהיו לפני גוגו אחד ועוד גוגו אחד לבין אם יהיו לפני שקל ועוד שקל.
אלא שצריך לומר שראיה מספקת את תחושת הוודאות לידיעה. הראיה הופכת את המשפט הסינטטי לדבר בעל ממשות שלא מנותק מהאדם. ולפעמים לא די בידיעה על אמיתותם של דברים אלא יש צורך גם באותה וודאות פנימית.
עד כה
"ואמרת אליו ה' אלקי העברים שלחני אליך לאמר שלח את עמי ויעבדוני במדבר והנה לא שמעת עד כה".
כבר במכה הראשונה תוקף משה את פרעה על חוסר הקשבה, בטרם ניתנה לו (לפרעה) הזדמנות אמיתית להקשיב. כבר הזכרנו כי הפרשנים נתקשו בהבנת התקפתו של משה ודרשו באופנים שונים התקפה זו. ר' לוי יצחק פותר את קושיה זו בצורה מבריקה. הוא מבסס את דבריו על דברי הספרי המחלק בין נבואת משה לשאר הנביאים. משה נתנבא ב'כה' וב'זה' ואילו שאר הנביאים נתנבאו ב'כה' בלבד. מהי נבואת 'כה' ומהי נבואת 'זה'? כך מסביר ר' לוי יצחק :
"ויש לומר שזה שמבין ויודע שהוא כך מחמת אותותיו ומופתיו יתברך זה נקרא 'כה', ומה שראינו בעינינו במעמד הר סיני נקרא 'זה', שמה שרואה האדם בעיניו נקרא 'זה' ".
נבואת 'כה' היא ידיעה, ונבואת 'זה' היא ראיה. כפי שבארנו בתחילת דברינו, אינה דומה ראיה לידיעה. ידיעה מספקת את המושכל שיש לאדם אך לא וודאות. משה זכה לנבואה כפולה הוא גם סיפק אינפורמציה אלוקית - מושכל, וגם ידע לגרום לתחושת הוודאות.
הפנמה בדיבור
בפסקה נוספת (ד"ה ויצום) בפרשת השבוע מזכיר ר' לוי יצחק רעיון זה אך מנקודת מבט שונה. וכך הוא כותב:
"דהנה יש ב' מיני צדיקים המוכיחים את העם לילך בדרכי השם. יש צדיק אשר בדיבורו עושה רושם להכניע לב עושה רשעה ולהטותם לדרך השם ואין צריך להיות פטיט בלשונו, כי אין צריך להסביר הדבר רק כשאמר הדרך הישרה לעשות כן דיבורו עושה רושם ונכנס בלב השומע, ויש צדיק אשר אין דיבורו עושה רושם רק כשהוא מוכרח להביא ראיות וטעמים לדבר שזהו הדרך הישרה וזה צריך להיות בעל לשון שיוכל להסביר הדבר להשומעים כדי שיכנסו דבריו בליבם".
שני צדיקים - שתי עולמות. יש צדיקים שמצליחים להעביר את דבריהם בערוץ אחד והוא ערוץ הנאום - כוחם הוא בלשונם. ע"י רטוריקה מופלא וראיות שונות מצליחים הם להחדיר בקהל השומעים את המסר שהם רוצים להעביר.
אולם, יש צדיקים שלא זקוקים לעזרים חיצונים על מנת להעביר את תורתם. יש מעטה של קסם פנימי בדבריהם אשר מחדיר את המסר בתוך לב השומעים.
משה טוען: 'הן אני ערל שפתים' - אני לא נואם גדול, פוליטיקאי בעל לשון חלקלקה, כיצד אצליח לשכנע את פרעה לשחרר את העם? על כן עונה הקב"ה "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". הקב"ה אומר למשה: אתה פועל מכוח הציווי ואין אתה צריך להיות אומן רטוריקה בכדי להשפיע, בתוך דיבורך כבר נמצא הקסם שישכנע את פרעה.
נבואת 'זה'
נבואת משה היא בתורת 'זה' בניגוד לשאר הנביאים, כי גדול היה כוחו משאר הנביאים - שבתוך דבריו כבר סיפק את אותה תחושה של וודאות פנימית, ששום ידיעה בפני עצמה אינה יכולה לספק. וכפי שכתב הפייטן: 'לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט אל תמונתו'. אבל מהיכן ספג משה את אותם כוחות? כך מסביר ר' לוי יצחק בתחילת הפרשה (ד"ה וארא):
כי הנה בהירות הבורא יתברך בלתי אפשרי לקבל אלא ע"י צמצום, והנה הבורא יתברך מצמצם השפע במידה לכל העולמות, והמידה אשר הוא נותן בה שפע לכל העולמות הוא מצמצם השפע למידה האחרונה והמידה הזאת נקראת מאירה... כי וזהו דאמרינן בגמ' משה קיבל את את נבואתו באספקלריא המאירה, כי הוא באמת קבל שפע נבואתו ממידה ראשונה...
כוחה של נבואת משה נובע מחשיפתה לשפע האלוקי. משה רבנו ראה בבהירות רבה יותר משאר הנביאים מאחר שהוא נפגש עם האלוקות עם פחות מתווכים. וממילא, כאשר הוא מוריד לעם את המסר האלוקי אין הוא זקוק לתת הסברים רבים, מאחר שהוא מביא את הדבר לכשעצמו. על מנת לסבר את האוזן נביא משל: על אירוע היסטורי ניתן לשמוע מהרבה מקורות. יש מקורות שהם בבחינת היסטוריונים, הם מספרים על התקופה מתוך כתבים וידיעות שבאו להם, ויש מקורות שהם אנשי עדות שהיו במאורע והם המספרים את הסיפור בצורה האותנטית ביותר. כאשר מביאים היסטוריון להרצאה, עליו להשתמש בכל מני עזרים על מנת להפוך את דבריו לאטרקטיביים. לעומת זאת, איש העדות משתמש בסיפורו האישי בלבד, אין הוא צריך להוכיח את דבריו במופתים, דבריו יוצאים מהלב.
לא נתנו לפרעה צ'אנס
מדוע לא נתנו לפרעה צ'אנס, וכבר קודם המכה הראשונה מאשים משה את פרעה בחוסר הקשבה. מסביר ר' לוי יצחק :
"וזה שאמר משה רבינו הנה לא שמעת עד כה, שלא שמעת תיכף ומיד לשלוח את ישראל קודם שהוכית בעשר מכות שאז היה תיכף מעמד הר סיני והיה הנבואה בלשון 'זה', וזה 'והנה לא שמעת' - תיכף ומיד, 'עד כה', עד שהוצרך פרעה להכותו והיה מדרגת הנבואה ב'כה' ".
פרעה קבל את הצ'אנס שלו, המטה שנהפך לנחש היה אמור לגרום לפרעה לשלח את העם. אולם הוא אימץ לבו וקבל את מסכת המכות. עשר המכות הם בבחינת נבואת ה'כה' של משה - אותה נבואה שבכדי להוכיח את אמיתות האל משתמשת בעזרים חיצונים של שכנוע, כאשר יגיעו לסיני תהפוך נבואת משה לנבואת 'זה'- נבואה בה מציאות האל אינה זקוקה לאישוש, אלא עצם שמיעת הדברים יוצרת את תחושת הוודאות באדם.