מערכת היחסים של האדם עם הזמן המקיף אותו מורכבת ומסובכת. לעיתים נראה שאנו עושים בזמן כרצוננו, אולם לפעמים חש האדם כבול וכלוא בתוך זרימה מתמדת אשר אין באפשרותנו ולו אף לגעת בה בקצה אצבעותינו.
כיצד משפיע הזמן על עולמנו, והאם יש לנו השפעה על בריאה איומה זו?
בשאלה זו התלבטו רבים, ובתוכם רבי נחמן מברסלב, אשר הציע מבט שונה על יחסי הגומלין של האדם והזמן.
כותב ר' נחמן ב'שיחות הרן'[1]:
"כל העולם מלא מחלוקות... ואין מי שישים על ליבו התכלית שבכל יום ויום האדם מת, כי היום שעבר לא יהיה עוד, ובכל יום מתקרב האדם למיתה...".
במבט ראשון נראה שמותו היומי של האדם אינו אלא דימוי להתקרבותו ליום המיתה, כמו נפילתו של גרגיר חול נוסף בשעון המשקף את ימי חייו. אולם זה איננו הכל. ר' נחמן מביא כאן 2 עניינים שונים: מות יומי 'חלקי' של האדם – 'בכל יום ויום האדם מת', והתקרבותו למיתתו הסופית – 'ובכל יום מתקרב האדם למיתה'. אין כאן דיוק בלבד, אלא פתח להבנת תפיסתה מחודשת על מפגש האדם עם הזמן.
ניתן לתאר את התהלכות הזמן בעולם בשני דרכים: נוכל לצייר גרף אופקי המייצג לנו את זרימת הזמן, כאשר כל רגע בהווה נגרר בעקבות הרגע שלפניו, אולם נוכל לצייר זאת בצורת רצף נקודות הבאות אחת לאחר השנייה ללא הפסקה בניהם, אולם גם ללא קשר בין אחת לשניה. ההבדל בין שני מודלים אלה הוא משמעותי מאד, ומתוכם בוחר רבי נחמן את המודל השני[2]:
"כי גדולת הבורא אי אפשר לומר לחברו. ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום – אינו יכול לספר לעצמו ליום שני הזריחה וההתנוצצות של גדולתו יתברך שהיה לו אתמול...".
את הדביקות הרגעית (כך ניתן לפרש את 'גדולת הבורא' שמתנוצצת לו באותם רגעים) שמתאר ר' נחמן לא ניתן יהיה לשחזר ביום הבא, אולם לא מפאת שכחה או 'נפילת מתח' גרידא. אם כך זה, מאין הביטחון שבעוד ימים מספר לא יחזור האדם להתעלותו הנפשית בה היה באותו הרגע ויחוש שוב את גדולת הבורא אותו חווה קודם לכן? חוסר היכולת לשחזר חוויה זו איננה נובעת ממגבלה פנימית, אלא מהשפעה חיצונית, והיא השפעת הזמן על האדם.
לכל יום התנוצצות משלו. בכל יום חווה האדם מפגש מחודש ושונה עם העולם בו הוא נמצא, ואין הכוונה רק למאורעות חדשים המתרחשים עליו, אלא לבריאת עולם חדש מדי יום. ההווה בו אנו נמצאים איננו רצף ישיר ליום האתמול, אלא התהוות מחודשת הנוצרת יום יום. אין זה עניין להגדרות בלבד, אלא יהיו לכך השלכות רבות ומכריעות לגבי עולמו הפנימי של האדם.
בתורת החסידות מבואר שהתורה ודבר ה' אינם מסתכמים רק בספר התורה היורד אלינו מהר סיני, אלא טמונים גם כן בכל מעשי העולם עוד מזמן הבריאה. ר' נחמן מתאר זאת כך[3]:
"ובאמת גם קודם קבלת התורה, בודאי גם אז הייתה התורה במציאות, כי התורה היא נצחית. אמנם, אז קודם מתן תורה הייתה התורה בהעלם ובהסתר. היינו, כי כל התורה כלולה בעשרת הדברות, ואז קודם מתן תורה היו עשרת הדברות נעלמין בעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. נמצא, שהייתה כל התורה כולה נעלמת ונסתרת בתוך יישוב העולם שנברא בעשרה מאמרות. ובכל הדיבורים של העולם, ובכל העובדות והעשיות, הן מי שחוטב עצים או איזה עובדא(=מעשה) שיהיה, בכולם נעלם התורה...."
גם לאחר מתן תורה נשאר צינור זה של קליטת דבר ה' דרך מפגשו עם העולם. לדרך זו קורא ר' נחמן 'דרך ארץ', שכן דבר ה' מתגלה בדרכי הארץ הפשוטות, ודרך ארץ זו קודמת לתורה, הן מבחינת הזמן והן מבחינת היותה בסיסית יותר ובמדריגה פשוטה יותר. ולכן, יכול הצדיק בזמן 'פשיטותו' לקבל חיותו ממקום זה:
"והצדיק, בשעה שפורש מהתורה והוא בבחינת איש פשוט, הוא מקבל חיות מבחינה זו של קודם מתן תורה".
וכך יכול גם האדם הפשוט שאינו יכול ללמוד, או אף אדם שנמצא בנפילה למדריגה נמוכה, זוכים לחיות על ידי הצדיק מנקודה זו:
"כי אפילו מי שהוא איש פשוט ואינו יכול ללמוד כלל, או שהוא במקום שאי אפשר לו ללמוד וכיוצא בזה... ואפילו מי שהוא במדריגה התחתונה לגמרי... אף על פי כן אל יתייאש עצמו... כי גם הוא יכול לחזור ולשוב ולקבל חיות מהתורה על ידי הצדיק הנ"ל...".
פעולתו של האדם בעולם איננה חד סטרית. האדם קולט מהעולם את אותה חיות ודבר ה' דרך הדברים בהם פועל ואתם נפגש במעשי היום יום. האלוקות 'מצטמצמת' צמצום אחר צמצום 'מאין סוף עד אין תכלית' לתוך אותה התרחשות יומיומית אותה פוגש האדם בעולמו. על האדם מוטלת החובה לקלוט מסרים אלה – המוכרים כ'סימנים בדרך' - ולהתחדש לפי אותה תורה המתגלה אליו דרך העולם. וכמובן, גם בתורה זה יש התחדשות לפי אותו היום המיוחד בה היא מופיעה[4]:
"וכל יום יש בו מחשבה דיבור ומעשה, והקב"ה מצמצם אלקותו מאין סוף על אין תכלית, עד נקודת המרכז של עולם הגשמי שעומד עליו ומזמין לו לכל אדם מחשבה דיבור ומעשה לפי היום, ולפי האדם ולפי המקום. ומלביש לו בזאת המחשבה דיבור ומעשה שמזמין לו רמזים כדי לקרבו לעבודתו. בכן צריך להעמיק מחשבתו בזה, ולהגדיל בינתו ולהבין מהו הרמיזות בפרטיות , שמלובש בזאת המחשבה דיבור ומעשה של זה היום שהזמין לו ה', הן מלאכה או משא ומתן וכל מה שמזמין לו השם ית' בכל יום...".
התנוצצות דבר ה' בעולם היא חוויה אישית אותה חש האדם במפגש של עולמו הפנימי על המאורעות, המעשים, החוויות ואפילו המחשבות של היום בו נמצא. כעת ברור מדוע "גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו..."[5], שכן התפעמות זו הנה אישית ובלתי ניתנת להעברה, כמו שלא ניתן להעביר חוויה אינטימית של אהבה עצומה. אולם החידוש הגדול שחוויה זו רגעית ותחלוף לה בסוף היום, שכן ביום המחרת אותה התנוצצות של דבר ה' תהייה חדשה לגמרי, ותופיע בעתיד שטומן לו בחובו היום שטרם נולד.
בכל יום מת האדם מיתה ממשית, ולא רק בשל הזדקנות תאי גופו. יום שעובר מן העולם גונז אתו את התורה המיועדת לכל אדם באופן פרטי, וכך ממיתה את הצד הייחודי שבאדם, אשר צריך היה להתגלות ביום זה. פוטנציאל זה לא יוכל לבוא יותר לידי ביטוי באותה צורה במדויק, שכן התנוצצות יום זה לפי הופעותיה המיוחדות לא תחזור.
דוגמה מופלאה מתוך חייו של ר' נחמן כיצד מתישם עקרון זה ניתן לראות בסיפורו 'מעשה משבעה קבצנים'. את הסיפור הזה - שהוא אחד מהחשובים ביותר בסיפוריו – סיפר ר' נחמן לחסידיו לקראת חג הפסח בשנות חייו האחרונות, כאשר בכל יום מספר ר' נחמן מעשה מאחד הקבצנים. אולם, רבי נתן תלמידו מתאר שסיפור זה לא היה מחושב מראש, אלא כל מעשה ומעשה סופר בעקבות מפגש של רבו עם אירוע מסוים:
"המעשה של השבעה קבצנים... סיפר (במשך) כמה ימים, ובכל פעם סיפר עניין השייך לזה שסיפרו ממנו, שעל ידי זה התחיל לספר המעשה[6]:
בתחילה בליל שבת קדש התחיל על ידי הטבק שלקח מ איש מאנשיו ונזכר באגרת ששלחתי אני לחברי שהגיע לידו ז"ל, וכתבתי שיהיה בשמחה, ואז דיבר מזה וענה ואמר: 'אני אספר לכם איך פעם אחת היו שמחים!' , והתחיל לספר את המעשה של יום ראשון של הקבצן העיור...
אחר כך ביום שלישי היה סמוך לפסח ויצא מביתו מחמת שהיו מטיחים הבית... ואיני זוכר איזה עניין סיפרו לפניו שהיה לו איזה שייכות מעט לאיזה עניין של המעשה של יום שישי, ועל ידי זה סיפר כל המעשה של יום שישי, ואחר כך סיפר לפניו אחד וכו'...".
ר' נחמן לא חיכה לדברי הסובבים אותו כדי להזכיר לו היכן עומד הוא בסיפור. סיפורי המעשיות הנם תורות עמוקות אותם חושף ר' נחמן, ולכל תורה זקוק הוא להתנוצצות המיוחדת שתסייע לו לחשוף תורת אלה, ואכן מספר ר' נתן על דברי רבו:
"ואחר כך דיבר עמי מענין המעשה הנ"ל שסיפר בליל שבת , ואמר שהוא חפץ מאד לידע (כלומר לספר)[7] הסוף דהינו מה שנעשה בכל שאר שבעת ימי המשתה וגם כל סוף גמר המעשה שממנו התחיל הסיפור...".
ר' נחמן עצמו לא ידע את סופו של הסיפור אלא לאור חשיפתו על ידי המפגש המחודש בהתנוצצות של היום החדש כפי שכותב ר' נתן: "וזה היה בחינת אתערותא דלתתא, להמשיך השגת אלוקות שהלביש בתוך אותה המעשה, וכן היה אצל כל מעשה ומעשה". את ההתנוצצות לה זכה יכול ר' נחמן להלביש בסיפורי מעשיות, ורק כך לספרה לחבריו ותלמידיו, ומיום לחברו.
ואכן, בסוף הסיפור, אצל הקבצן השביעי "סיפר לפניו איש אחד מאנשיו איזה מעשה. ענה ואמר: הלא זה הוא מענין המעשה של יום השביעי... והיה רוצה מאד לספרה, אך לא זכינו שיספרה אז, ושוב לא סיפרה עוד"[8].
עקרון זה רותם ר' נחמן גם במאבק באויב פסיכולוגי המוכר על כולנו. לעיתים, אשליית הזמן הרציף יכולה ליצור אצל האדם שתי תגובות מתוכנות והפוכות זו מזו: תגובת לחץ ותגובת אדישות[9]:
"וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום ואותו השעה, כי כשרוצים להיכנס בעבודת ה' נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לישא משא כבד כזו, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמור מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה וכיוצא... כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי, 'היום אם בקולו תשמעו', היום דווקא – והבן".
תגובת הלחץ של העבודה האינסופית ותגובת האדישות של 'ממחר – דיאטה' נובעות מאותו מקור: מבט על הזמן כרצף ארוך אחיד ומתמשך, כך שמצד אחד העבודה מכבידה, שגרתית ואינסופית ומצד שני אין זה נורא כל כך אם אפספס יום אחד בסך הגדול של כל הימים.
אולם אין זה אלא אשליה.
עבודת היום הזה איננה שייכת לעבודת היום הבא. העבודה הנה 'לפי שעות' ולא בקבלנות. השעות שמפוספסות ברגע זה אינם חוזרות לעולם – ולא רק מבחינה כמותית. העבודה שיכולה להיעשות בהם ייחודית לאותם רגעים – "כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי". 'היום אם בקולו תשמעו' מקבל משמעות חדשה, כך שלכל רגע יש את ההקשבה המיוחדת לו, "היום דווקא – והבן". ואולי זה משמעות ה'הבן' שכותב בסוף דבריו, כמו במקומות רבים בהם נראה שר' נחמן נותן פתרונות טכניים לבעיות, אולם גם שם אין זו טכניקה אלא מהות.
הזמן האבוד
מהי השפעת הזמן על חיינו? ומה עושים עם זמן שהולך לאיבוד? בראייה מחודשת של מהלך הזמן פותח רבי נחמן כיוון חדש לתהליך התשובה, וליחס לשגיאות ולכשלונות בעברנו.
[7] הסוגריים במקור, וכנראה זוהי הוספה מאוחרת. ולפי מה שנראה אכן כוונתו שאכן אין ביכולתו לספר את המשך הסיפור בגלל חוסר ידיעה.