הפרשנות החסידית
הזכרנו כבר פעמים רבות בעבר, שעולם הפרשנות החסידית בכלל, ובתוכו גם השפת אמת, לא מתייחסים לדברי המקרא ולחז"ל כפשוטם, אלא מוצאים בהם עוגן לעיסוק בעניינים עמוקים יותר. פסוקי התורה מהווים ככלי בידם כדי להעמיק בהסברים ובפרשנויות אשר יוצאות מפשוטם של המקראות והמציאות הריאלית שדיברה עליהם התורה, לעבר מחוזות אמוניים ומחשבתיים הרלוונטיים לעולמם של חסידים בכל עת.
בתוך תורותיו של השפת אמת לפרשת ויצא, ישנם דוגמאות רבות לצורת פרשנות כזאת. אבל נדמה לי שאחת הדוגמאות המרתקות יותר היא הפרשנות שנותן השפת אמת לחסידיו במשך השנים, לסיפור הבאר ולתיאור של התורה על מה שאירע שם:
"וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים והאבן גדולה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר..." (כ"ט, א-יב).
פרשנותו הסמלית של השפת אמת לסיפור הבאר איננה מגיעה הפעם בחלל ריק, מכיוון שבדרך זו נקטו גם חז"ל בדרשותם (בעיקר בבראשית רבה ע'). סיפור הבאר עצמו, לא קשור לכאורה לעלילה הארוכה שבתוכה אנו נמצאים, עת בורח יעקב מאחיו, לקראת נישואיו וחייו בבית לבן. מכל הסיפור המתואר בתורה סביב הבאר, הנקודה היחידה שמשמעותית לעלילה היא המפגש עם רחל. בשאר פסוקי הסיפור ישנם תיאורים ומעשים, המזכירים לנו עולם קסום ונפלא, אשר נראה כאילו נלקח מעולם האגדות. כאמור, חז"ל וחלק מהמפרשים שמו לב לדברים הללו וכבר הם חיפשו בסיפור הבאר משמעויות נרחבות ועמוקות, הרבה מעבר לתיאור המציאותי שקיים בו. חז"ל ניסו לראות בסיפור הבאר רמז לאירועים היסטוריים שיקרו לעם ישראל בעתיד הקרוב והרחוק. השפת אמת לעומת זאת, מתייחס לסיפור הבאר בדרשנות סמלית הנוגעת לחייו של האדם הפרטי.
הקדושה והקליפות
"בחינה זו נמצא בכל דבר ובכל איש ישראל, שיש בכל דבר נקודה הנותנת חיים ומחיה (את) הדבר ההוא. וזה 'באר בשדה'. אף מה שנראה ונדמה להפקר כשדה, אך (עדיין) נגנז בה הנקודה הנ"ל. ושכל האדם יוכל להרגיש ולידע זאת תמיד, וזהו ג' עדרי צאן – חכמה בינה דעת, שבחכמה ושכל מבין האדם זאת הפנימיות, שבכל דבר יש כח הפועל בנפעל. אך 'והאבן גדולה על פי', היינו שמתפשט הגשמיות יש הסתר, שאין השכל דבוק במעשה תמיד. והעצה (היא): 'ונאספו' – הוא לאסוף כל הרצונות וכל רמ"ח אברים וגידים למסור נפשו לה' יתברך קודם כל מעשה. ועל ידי זה 'וגללו האבן'.." (תרל"ב "וירא").
לפני שנסביר את עומק דבריו של השפת אמת, נסדר לנו את המשמעות שהוא נותן לדימויים המופיעים בסיפור: הבאר – נקודת החיות הפנימית שקיימת בכל אחד; ג' העדרים – ביטוי לכוחות השכליים שיש לאדם – חכמה, בינה ודעת; האבן – כח הגשמיות; ונאספו – איסוף הרצונות והאברים למען הקב"ה.
בפרשנות הנפלאה הזו, יש לנו בעצם דגם של התפיסה החסידית של השפת אמת, ונסביר את הדברים. כבר הזכרנו בעבר את הדגש שנותן השפת אמת פעמים אין ספור, בהבלטת הנקודה הפנימית הקדושה שיש בכל אחד ואחד. זוהי נקודת חיות, שכאשר היא נגלית ופועלת, היא מעלה את האדם כולו לרמות גבוהות של קדושה וטהרה. לעיתים נמצא האדם במציאות של "שדה", כלומר במציאות של הפקר וסתמיות ללא כל ערכים רוחניים ואידיאליים שהוא חי איתם או עבורם. השפת אמת אומר לנו שגם במצב כזה אדם צריך לדעת ולהבין שיש בו את הנקודה הפנימית, אלא שמחיצות וקליפות רבות מסתירות אותה ומפריעות לה להתגלות ולהאיר. באמצעות שכלו והכרתו (ג' עדרי הצאן), צריך האדם לדעת שהקדושה אכן קיימת בו (למרות שבמישור החוויתי והרגשי הוא לא מרגיש ממנה דבר).
אבל לעיתים יש אבן גדולה על אותה באר, כלומר יש מחסומים רבים המונעים מאותה נקודה להתגלות. לא תמיד השכל עובד יחד עם המעשה (לא פעם אנו עושים מעשים בעקבות תאווה ורצון, גם אם ברור לנו בשכל שאין זה המעשה הנכון), ולא תמיד מעשיו של האדם מונעים מאותה נקודת חיות. הפיתרון שרומזת עליו הפרשת, היא ההיאספות. היאספות כל העדרים אל הבאר, מסמלת את הצורך של האדם לרכז ולאסוף את כל כוחותיו – אלו הגופניים ואלו הנפשיים והרוחניים, ואת כולם למקד ולנתב עבור עשיית הרצון הא-לוקי. במצב כזה התאוות והיצרים כבר לא עובדים על קרקע פורייה בשבילם, ועליהם כעת לעמוד במלחמה בלתי אפשרית מול כל כוחותיו של האדם. אותה היאספות והתרכזות בעשיית רצון ה' ובמסירות נפש עבורו, תוביל להסרת האבן מעל פי הבאר, כלומר להסרת המחיצות והמניעות הגשמיות שמפריעות לנקודת החיות הפנימית שבאדם להאיר ולהפיץ את קדושתה.
החיבור לכלל
בהמשך דבריו מביא השפת אמת הסבר נוסף לאותה היאספות:
"גם יש לומר 'ונאספו' - להכניס עצמו בכלל ישראל, כי כשכל הבריאה מתאחדת אליו יתברך, נתבטל ההסתר... ואף אדם בפרט כשמבטל עצמו לכלל ישראל ועושה בעבור כולם, נקרא בשם כנסת ישראל ויוכל לגלול ולהסיר (את) ההסתר".
אם פרשנותו הקודמת לאותה היאספות נגעה לאדם ולכוחותיו, הרי שכאן מסביר השפת אמת את אותה היאספות כחיבור לכנסת ישראל ככלל וכציבור. האיסוף הוא של כל הפרטים של עם ישראל למען הגדרה כללית ושלמה. כאשר אדם מבטל את עצמו לכלל, הרי שהקדושה שקיימת בכנסת ישראל כגוף אחד, גורמת לאותם הפרעות גשמיות להסתלק מהבאר, ומובילה את הנקודה הרוחנית הפנימית של האדם למקומה ולתפקידיה הראויים.
המושל והמתנתק
בשנה אחרת התייחס השפת אמת לנקודה דומה, דרך הבחנה לשונית בין מה שנאמר אצל הרועים למה שנאמר אצל יעקב:
"והאבן גדולה וכו' וגללו וכו', וביעקב כתיב: 'ויגל'. כמו שכתוב בספרים על הכובש את יצרו שהוא גדול יותר ממי שאינו שומע לו. רק הוא כובשו להיות כפוף תחתיו. וכל מי שצריך לשאוב מפי הבאר צריך לגלול זה היצר הרע. אבל הוא לשעה – 'והשיבו למקומו'... אבל ביעקב (נאמר) 'ויגל' – לשון גילוי, שנתגלה על ידו כל הפנימיות שיש באבן עצמו. הוא היצר הרע שנהפך לטוב. ובירר שהכל טוב, כמו שיהיה לעתיד הכל מתוקן, וזה החילוק בין 'וגללו' ל'ויגל'..."
(תרל"ה "והאבן").
השפת אמת עומד על ההבדל בין הביטוי "וגללו" שנאמר אצל הרועים, לבין הביטוי "ויגל" שנאמר אצל יעקב. בפרשנות הזאת, האבן מסמל את היצר הרע, האבן היא הסמל המובהק ביותר לדבר הסתמי-הארצי וחסר המשמעות. ישנם שני דרכים להתמודדות עם היצרים שיש לאדם. דרך אחת היא לברוח מהיצר הרע, כך שלא תהיה לו שום השפעה על האדם. אבל ישנה דרך טובה יותר, והיא לא לברוח ולהתנתק ממנו, אלא לכבוש אותו ולהשתלט עליו. הנחת היסוד היא שכל מה שיצא מתחת ידיו של הקב"ה יש בו ערך חיובי והוא חיוני למציאות. ממילא, אין בעולם מציאות של רע מוחלט. כאשר אני מתנתק ובורח מהיצר הרע, אני בעצם מגדיר אותו כרע מוחלט, שאין לי ולו שום יכולת להתקשר, וזוהי דרך שאיננה אידיאלית. (הוגים חסידיים אחרים אומרים דברים מפורשים על כך שיש ברעיון הזה בחינה של עבודה זרה, כי אני בעצם מגדיר תחומים שהקב"ה לא שייך בהם).
המודל של "הכובש את יצרו" והמושל בו, בעצם אומר שאני מנסה למצוא גם בתוך הרע את האור הא-לוקי הטוב שטמון בו, ובו להשתמש. [דוגמא לדבר: כל איש חינוך יאמר לכם שהפיתרון של שליח תלמיד מהמסגרת הלימודית עקב התנהגות שאינה הולמת, איננו פיתרון אידיאלי. מחנך טוב ידע כיצד להוציא מתוך אותו תלמיד את הטוב שקיים בו (ובכל דבר במציאות טמונה נקודה של טוב), ולנתב את זה לאפיקים חיוביים לטובת התלמיד והכיתה].
הרועים "גוללים" את האבן, כלומר מסירים את הרע לגמרי כדי להגיע לבאר – למציאות הטובה יותר. כאמור, אין זו הדרך הראויה. הדרך הנכונה יותר היא דרכו של יעקב, אצלו נאמר "ויגל" – מלשון גילוי. יעקב לא דוחה וזורק את האבן, אלא מגלה באבן עצמה את האור הפנימי. גם בדבר סתמי וארצי שיש בו הרבה כיסויים וקליפות שמשדרים רוע, קיימת אותה נקודה פנימית קדושה-טוב פנימי שגלום בו, ועל האדם רק לגלות אותו. יעקב בעצם לא מחפש רק את הבאר – הטוב הגלוי והברור, אלא הוא רוצה למצוא את הטוב והחיוני, גם באבן עצמה – גם ביצר הרע ובביטויים שלו.
באנו חושך לגרש
דמותו של יעקב ככזה שמוצא את האור גם בתוך החושך והסתמיות בא לידי ביטוי גם בהקשרים נוספים. ההקשר האחד הוא בעצם היציאה לחרן וההקשר השני הוא בדברי חז"ל על כך שיעקב תיקן את תפילת ערבית:
"כי יעקב אבינו עליו השלום עזב כל הסיועות אשר היה לו אצל אביו... והכיס עצמו במדריגה זו שלא יהיה לו עזר (אלא) רק מה' יתברך. וזהו שכתבו חז"ל שתיקן תפילת ערבית, כי בודאי אין בכח היושב בחושך לבוא לתפילה, כמאמר: 'אין חבוש מתיר עצמו...' אך בזאת נאות ליעקב אבינו עליו השלום, באשר הכניס עצמו למקום החושך הזה. בזה תיקן תפילת ערבית.
(תרל"ו "במדרש").
"אמרו חז"ל שתיקן תפילת ערבית. כי הנה פרשת ויצא, הוא מה שהכין יעקב אע"ה (אבינו עליו השלום) תיקון ודרך גם למי שאינו זוכה להיות פנים, כדורותינו שנתגרשנו מבית חיינו. ובאמת בכל מקום נמצא תיקון בכח התורה. והוא בחינת יעקב אע"ה: 'תתן אמת ליעקב' – ואין אמת אלא תורה, והתורה נותנת מקום וקיום לכל דבר אשר על זה אמרו חז"ל אין לך דבר שאין לו מקום" (תרמ"ה "אמרו").
יעקב הוא איש האמת. לא נרחיב כאן בהסבר מידת האמת ובקשר שלה ליעקב. אבל רק נאמר, שמידת האמת אומרת לנו לא להסתפק ב"כאילו" וב"בערך". יעקב אבינו כאיש של אמת מחפש בכל דבר את נקודת האמת שלו. פרשת ויצא היא פרשת הגלות והיא מלמדת אותנו ונותנת לנו את הכוחות למצוא גם בתוך החושך ובתוך השיעבודים את הכח ואת הקדושה. זוהי גם עומק משמעותה של תפילת ערבית, אותה תיקן יעקב - דווקא בעת החושך, בזמן של צרות חיצוניות או קשיים פנימיים של האדם עצמו, מלמד אותנו יעקב אבינו לא לוותר על האמת הפנימית שבתוכנו, ולגלות אותה גם מתוך החושך וההסתר.
התפילה ויצר הרע
הקדמנו ואמרנו שיש לשפת אמת מספר פרשנויות לסיפור הבאר ולסמלים המובאים בו. לסיום דברינו נלמד הסבר נוסף לסיפור:
"ויתכן לרמוז כי האבן מכשול שהוא היצר הרע, הוא נמצא בכל מקום, אבל על פי הבאר הוא גדול ביותר, והוא שאיננו מניח לפתוח הפה בתפילה, שהיא עבודה שבלב, שהיא בחינת הבאר... ועל זה מבקשין: ה' שפתי תפתח... והאמת כי אין עצה לתפילה, רק כפי עבודת האדם בכל מעשיו, כך הוא יכול לפתוח פה בתפילה"
(תרמ"ד "בפסוק והאבן").
הבאר היא יסוד העבודה שבלב – התפילה. האבן היא יצר הרע, שאמנם קיים בכל דבר אבל בדברים שקשורים לפה-לתפילה ("על פי הבאר"), עוצמתו חזקה יותר (וכדי להבין זאת, לא צריך יותר מלהיזכר איך נראתה התפילה האחרונה שהתפללנו). הפיתרון הוא להביא את העדרים ולהתאמץ ולהסיר את האבן. כלומר, במה שנוגע לתפילתו של האדם אין פתרונות קסם, איך שאדם פועל ועושה בחייו, כך משתקפים הדברים בתפילתו. על האדם לעבוד ולעמול קשה כדי שיוכל להתפלל כראוי ללא הפרעות היצר הרע. לאחר שיאספו כל העדרים, כלומר לאחר שאדם יעבוד על מידותיו, מעשיו ועולמו הרוחני, אז ממילא תתגלה הבאר, תתגלה עבודתו שבלב, ותפילתו תהיה טובה יותר.