על שבר בת עמי

קריאה מחודשת במגילת איכה: נעמה פלסר עוקבת אחרי גיבורת המגילה - האישה האלמנה הנפגעת שוב ושוב ובודקת מה זה אומר על החברה של ימינו

נעמה פלסר 19/07/18 14:02 ז באב התשעח

אישה, צילום: שאטרסטוק
אישה, צילום: שאטרסטוק

השנה לקראת תשעה באב קראתי שוב את מגילת איכה.

הפעם  קראתי את המגילה לא כמשל אלא כסיפור עצמו. זוהי חויה מטלטלת, להפוך בחזרה משל עתיק למציאות עכשוית כואבת.

למעשה, זוהי מגילה בת אלפי שנים  המיטיבה לתאר את תחושותיה של מי שחוותה טראומה מינית.

זהו פלא עצוב.

הן רק בעשרות השנים האחרונות יש בספרות המקצועית הכרה והתייחסות לתחושות וחוויות של נשים שעברו פגיעה מינית.

בכתביו של פרויד, להבדיל, הוסר סיפורה של האישה הנפגעת במכוון, גם לאחר שזיהה שמרבית מטופלותיו עברו פגיעה מינית. היה זה בלתי נסבל להכתים את שמותיהם של הגברים, חבריו ובני מעמדו. והנה במרכז 'איכה' נשמע קול כאבה של הנפגעת. היא אינה 'האחרת' המושתקת בסיפור.

גיבורת המגילה היא האישה האלמנה הנפגעת שוב ושוב.

ההקבלות קראו לי מן הפסוקים. הסימפטומים של נשים שחוו פגיעה כפי שפגשתי בעבודה שבגוף ובקליניקה  וכפי שמתוארים בספר 'טראומה והחלמה' של ג'ודית הרמן.

המגילה אינה ערוכה כסיפור מובנה וקולח. אין בה מוקדם ומאוחר וגם בכך יש רמז לסיפור  פגיעתה של הדמות הנשית. הן כך נשמע סיפור פגיעה גם במציאות- באופן מקוטע, בדילוג על פיסות זמן, עם פרטים הסותרים זה את זה. אילו מנגנוני ההגנה התודעתיים שלנו על שפיותנו. קשה לחלץ מנפגעת את הסיפור השלם בדיוק כפי שהתרחש.

המגילה פותחת בתיאור בדידות העיר המשולה לאישה הנפגעת, בלילות חסרי השינה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה..." "בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה".

סביבתה המוכרת ואוהבת  התהפכה עליה: "כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים". חייה הפכו לגלות קיומית הנמשכת ללא מנוח: "גלתה יהודה מעוני ומרב עבודה".

כאב הפגיעה והמאבק שבעקבותיה הופכים את חיי הניפגעת להישרדותיים ומתישים: "וילכו בלא כח לפני רודף".

האויב, שלרוב הוא דמות מוכרת לפני הפגיעה, אינו לוקח אחריות, מתוך שלוותו הנוראית:

"היו צריה לראש אויביה שלו…"

קשה להיזכר בעולמה שהתהפך,  כאילו מדובר בשתי דמויות- זו שהייתה  וזו שלאחר הפגיעה, שתהום מפרידה ביניהן:

"זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמדיה אשר היו מימי קדם". הרגרסיה נוראה וקשה לפענחה: "גם היא נאנחה ותשב אחור".

"פלגי המים תרד עיני על שבר בת עמי"- משהו נשבר ולא יוכל לתקון. ההכרה הזו מכה בנפגעת, שהיא לעולם לא תשוב להיות בדיוק מי שהיתה לפני הפגיעה. היא אחרת. גם בסופו של ריפוי תיוותר צלקת. זרים פלשו לקודש הקודשים, חיללו את כבודה:  "ידו פרש צר על כל מחמדיה...גויים באו מקדשה אשר ציויתה לא יבואו…"

הפרעות אכילה הן ברובן אות אזהרה לפגיעה מינית בעבר.  נשים נעות בין רזון להשמנה, בין רצון להיעלם להזנחה או למראה פרובוקטיבי.  "כל עמה נאנחים מבקשים לחם...ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה"

הטרגדיה נרקמת כאשר הבית האמור להיות בטוח מן החרב המאיימת בחוץ, הופך לנורא כמוות- "מחוץ שכלה חרב בבית כמוות".

את כאב הנפגעת לא ניתן לתאר במילים: "אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו". הכעס מציף. הנואשות והזעם מופנים גם לאחר שנים רבות להורים שלא מילאו את תפקידם המגונן בשגגה, תוך העלמת עין ושתיקה, או במזיד חלילה. במגילה המואשם הוא ה' שהגה מציאות כזו, לא מוגנת.

המגילה מרחיבה גם היכן שלעיתים נגמרות המילים. הצריבה הפנימית הבוערת כאש בעצמות, כרשת לרגליים, כשממה כואבת: "ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה פרש רשת לרגלי השיבני אחור נתנני שוממה כל היום דוה".

מערכת היחסים בין הנפגעת לחברה מורכבת כמטען חבלה באירוע רב נפגעים.  הפגיעה מהדהדת וממשיכה להדהד בין הבתים, בירושלים של מטה, הכי נמוכה ופגועה שהיא יודעת להיות. חברה שלמה פגועה ואין בה מתום. גם על ציר הזמן הפגיעה היא אינסופית ונמשכת גם לאחר שהסתיימה לכאורה, כמטען חבלה שממשיכים להתפוצץ  בו תתי מטענים. הנפגעת מוכרחה שהחברה תיקח אחריות ותעניק לה בכל המעגלים, עין רואה, אוזן כרויה, לב פתוח, ויד מושטת לאורך שנים ארוכות. אילו דברים שאין להם שיעור וזוהי אחריות החברה. זו הילדה הנפגעת שמתביישת לבוא ולספר אך זוהי החברה האוחזת בבושה, המגבה את התחושה שזהו אכן סוד שיש להתבייש בו.

אישה שנפגעה עוברת פגיעה נוספת כאשר החברה לא מאמינה לסיפורה, מאשימה אותה, מתעלמת או מבקשת שתניח כבר לפגיעה זו. הפסוקים ב'איכה' לא עוסקים בהאשמת האישה. הפסוק היחיד הרומז למעשיה בחטף הוא "חטא חטאה ירושלים...". איזכור קצר של החטאה. אין במגילה תיאור בגידה או פיתוי, האישה אינה האחראית לפגיעה.

נשים פגועות רבות מוגדרות כבעלות הפרעת אישיות גבולית. ההגדרה הזו היא גם תוצאת הפגיעה אולם היא גם נוחה לחברה, קל יותר לפטור אותה ב"עזבו, היא משוגעת".

במגילה מצאתי רמז לתפיסת הטירוף הזה, בתיאור "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן". הלא מציאות מזעזעת כזו, אם לא שמענו שקרתה בשואה, קשה לדמיין שאכן התרחשה בירושלים. ואולי יש פה איזו הגזמה שהחברה מעמיסה על הנפגעת, המשוגעת, שלא ניתנת להכלה ומוטב להרחיב בתיאור לא מציאותי את גבולות טירופה, כדי לשמור על שפיותה של החברה.

מערכת יחסים נוספת היא של הנפגעת עם א-להיה,  הא-ל שעולל לה זאת, או איפשר לרוע זה להופיע. כמו ההורים שפגעו בילדיהם או לא היו כדי להגן,  הם נשארים בתמונה בשני הכובעים וזה מה שעשוי לבלבל, זה מקור הפער הפנימי הקשה לגישור- הם גם ההורים המזינים  וגם השותפים לפגיעה.

זה לצד זה שוכנים במגילה הפסוקים הללו:

"אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו".  "היה א-דני כאויב"

ולעומתם:

"קומי רני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'..."

" חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו"

הא-להים איפשר לנורא מכל להתרחש, הוא אף מתואר כפוגע בעצמו, אולם ישנה גם ההזמנה לשפוך הלב לפניו,  לקרוא אליו מתוך המצוקה. בשונה מן המשל בו אין לסמוך על הפוגע שיהיה גם כן המושיע, הא-להים נושא סתירות. ניתן להיפגע ממנו ביום ולשוב ולשפוך לפניו שיח בלילה, "כי לא כלו רחמיו".


נעמה פלסר היא מטפלת הוליסטית.  ייסדה ומנהלת את 'עבודה שבגוף'.
בליל ט' באב ובבוקר ט"ו באב ייערכו אירועי בין המיצרים לט"ו באב, במסגרת 'עבודה שבגוף' בירושלים. פרטים באתר  https://www.avodashebaguf.com/blank-9

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר