רוּת / יצחק שלו, תשי"ג
קוֹל נְהִי תַמְרוּרִים מִנְּבִיאִים אַחֲרוֹנִים עוֹד נִשְׁמָע בָּרָמָה
עֲגוּמִים עוּגְבֵי תְהִלִּים וְתֻפֵּי תְרֵיעָשָׂר - עֲמוּמִים.
אַף קוֹל חֶרֶשׂ אִיּוֹב בְּגָרְדוֹ מְנַסֵּר וְהוֹלֵךְ -
וּלְפֶתַע:
דְּמָמָה.
נֹעַם.
אֵין מַטִּיף וּמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר,
אֵין זוֹעֵק מֵעָצְמַת מַכְאוֹבָיו.
רַק הָאִישׁ מְבָרֵךְ - "ה' עִמָּכֶם!"
וְעוֹנִים - "יְבָרֶכְךָ ה'!"
וּמְלַקְּטִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים
וְטוֹבְלִים אֶת הַפַּת
וְצוֹבְטִים הַקָּלִי -
אִם יָפָה הַמְלַקֶּטֶת דַּיָּהּ.
וְעָשְׂתָה כְּאֵיפָה שְׂעוֹרִים...
אֵין כֹּהֵן לְהַכּוֹת בַּכִּיּוֹר
וְנָבִיא - לְהַכּוֹת בַּלָּשׁוֹן.
כִּי יָשָׁר כָּל-הָעָם הָעוֹבֵד.
לֹא-תִדַּד שְׁנַת-אִכָּר בַּלֵּילוֹת
בִּלְתִּי-אִם תְּעִירֵהוּ אִשָּׁה
וְרֵיחָהּ - רֵיחַ קַיִץ מָתוֹק...
וְרֵיחַ קָצִיר,
וּבָשְׂמַת הַשְּׁדֵמָה...
יוֹשְׁבִים הַזְּקֵנִים
וְגוֹאֵל הַגּוֹאֵל.
אֱלוֹהַּ - נוֹתֵן הֵרָיוֹן,
הַשְּׁכֵנוֹת - קוֹרְאוֹת שֵׁם לַיִּלּוֹד.
וּכְמוֹ אִישׁ לֹא עֻנָּה עוֹד בָּאָרֶץ וְאִישׁ לֹא שָׁפַךְ דְּמֵי אָחִיו,
וְקַיִן, אַחְאָב וְאִיּוֹב - לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם.
וּכְמוֹ נָח הַתָּנָךְ הַגָּדוֹל מֵעָמַל נְבִיאָיו וּמְלָכָיו
וְאֶל שְׂדֵה-הַלַּחְמִי כְּמוֹ יָרַד לִרְאוֹת אֵיךְ יִקְצְרוּן. וְאֵיךְ
בֹּעַז מוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעוֹבֵד - אֶת יִשַׁי וְיִשַׁי אֶת דָּוִד...
נדמה כי המשורר יצחק שלו מיטיב ללכוד את הרוח הנושבת אלינו ממגילת רות, מעין נחת השרויה על המציאות כולה. בקלות רבה נכנסים גם אנו לאווירת הפסטורליות הן של הטבע והן של הקריאה בשם ה'. אנחנו לובשים לבן וצועדים אל בתי הכנסת ובתי המדרש באותה שלווה שהייתה נסוכה על יהודה כולה.
אך בקריאה צמודה וזהירה יותר של המגילה מתברר כי גיבורת המגילה - רות איננה שותפה לאותה שלווה. להפך, היא נלחמת ללא הרף על ידי מעשיה, בכדי לצאת מן האווירה המרדימה בה אומנם קוראים בשם ה' אך אין בקריאה זו עשיה המקדמת את המציאות.
נעמי ורות מגיעות ליהודה לאחר שנות גלות ארוכות. חזרה זו איננה פשוטה, והיא מלווה בשאלה "הזאת נעמי", שיש בה מן התמיהה הלועגת. נעמי עצמה מסכימה עם טון זה כאשר היא מודיעה: "קראנה לי מרה...". הסכמתה עם הנשים בשלב זה היא מוחלטת ואין שום ניסיון מצידה לצאת מן ה-"מרה" ולשוב להיות נעמי. גם יהודה כולה רואה בסיפור נעמי סיפור סגור, מצב שאין ממנו מוצא או השתקמות. היחידה שנדמת כאילו איננה מפנימה כלל את המצב המייאש היא רות. רות מכונה ע"י אנשי יהודה: "רות המואביה" על כל המשתמע מכך, אך היא אינה שומעת את הלשונות הרוחשות סביבה. מהות הידבקותה בנעמי ובאלוקיה נמצאת בתוכה, והחוץ הקשה איננו משפיע עליה.
בפגישתם הראשונה של רות ובעז בשדה, בעז מכיר בגדולת מעשיה של רות ואף תומך בה ומברך אותה: "יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (רות ב, יב). כאשר רות שבה מן השדה ומספרת לנעמי על בעז, נעמי מכירה אותו מיד ומזכירה אותו כאחד מן הגואלים. יש להניח כי גם בועז עצמו היה מודע לכך שהוא בין הגואלים, ולמרות זאת אין שום יוזמה מצידו באותו הרגע או לאחר מכן לפעול לגאולת רות, ולמרות הנדיבות הרבה שהוא מגלה כלפיה, העיקר חסר מן הספר. מתוך הסתכלות זאת מתברר לנו כי ניסוח דבריה של רות בפגישתם השנייה, הפגישה בגורן, לא היה מקרי. רות אומרת לבועז בגורן: "אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה" (רות ג, ט). רות משתמשת באותו הניסוח עצמו בו השתמש בועז בפגישתם הראשונה. בועז דיבר על פרישת כנפיו של הקב"ה ורות מזכירה לו שבפרישת כנפיו של הקב"ה יש גם לו חלק, ואל לו רק לקרוא בשם ה' ללא כל מעשה או מחוייבות. היא קוראת לו לצאת מן השלווה המדומה אל האקטיביות ולמלא את חלקו. בועז מקבל, מבין ומוליך את הסיפור אל סופו - דוד.
זוהי דוגמא אחת לאקטיביות מלאת העוז של רות, וישנן רבות כמותה במגילה. מתוך התבוננות בהן ניתן לומר בבטחה, כי רות באמונתה מנווטת את גיבורי המגילה לא לבחור בשלווה מנוונת אלא בעשייה.
הכותבת הינה רכזת ספרות בישיבת אמי"ת כפר גנים