מצוותיה של תורה, נחלקות למצוות עשה ולמצוות לא תעשה.
מצוות לא תעשה, רובן ככולן, פסיביות. ומצוות אותנו מה לא לעשות.
לעומתן מצוות עשה, כמעט כולן, אקטיביות. ומצוות אותנו מה לעשות.
המצווה שאנו מצווים בראש השנה, מצוות עשה היא. ועם זאת, אנו מקיימים אותה בצורה פסיבית.
המצווה היא: "לשמוע קול שופר". אף אם תקע אדם, אינו יוצא ידי חובת המצווה, אם לא שמע קול שופר.
כך שנינו במסכת ראש השנה (פרק ג' משנה ז'): "הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא".
במהלך השנה אנו כה רגילים לדבר, להשמיע לאחרים את אשר בלבנו. ביום הדין, זה הראשון לעשרת ימי תשובה, אנו מצווים להאזין.
יסוד זה אנו מוצאים גם ביום הכיפורים.
פעם אחת בלבד, רשאי הכהן הגדול להיכנס לפני ולפנים, לקודש הקודשים.
המפגש העילאי הזה, הנו הזדמנות מופלאה לשפוך שיחה ובקשה לפני בורא עולם.
אף על פי כן, אין הכהן הגדול אומר שם, בקודש הקודשים, אפילו מילה אחת! הדומיה עוטפת את המעמד. רק ביציאתו לבית החיצון הוא מתפלל תפילה קצרה.
כה גדול הוא הרגע, עד שניסיון לפרוט אותו למילים, יוריד אותו מקדושתו.
הכהן נתבע להאזין ולא לדבר.
כוחה של ההקשבה, חשוב הוא ללימוד התורה במשך כל השנה.
המשנה במסכת אבות (פרק ג' משנה ב') מלמדת אותנו מהו מושב לצים:
"שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לא ישב".
לכאורה נראה, שמושב לצים הוא מצב שבו יושבים שנים, ובמקום לעסוק בדברי תורה, הם עוסקים בדברים בטלים.
ר' חיים מוולוז'ין, בפירושו "רוח חיים" על פרקי אבות, מפרש את הדברים אחרת. שהרי לא כתוב במשנה: שנים שיושבים ואינם עוסקים בתורה. לכן פירש, שהכוונה היא שיושבים השנים "ואין ביניהם", אלא יושב כל אחד ולומד בפני עצמו. זהו מושב הלצים המתואר במשנה!ֹ
מדוע נקרא מצב זה, בו שנים יושבים ועוסקים בתורה: "מושב לצים"?! "שכל אחד מתלוצץ על תורתו של חברו".
העובדה שיושבים שנים זמן רב ולומדים ואינם נעזרים האחד בזולתו, מלמדת שאין הם מעונינים להקשיב זה לזה. מזלזלים הם, זה בזה, ביכולת לקבל וללמוד גם מן השני.
לעומתם: "שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה’ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה’ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה’ וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ.".
דייקה המשנה בלשון הפסוק: "אז נדברו" ולא: אז דברו. שהרי המדובר בשנים היודעים "להידבר" ולא רק לדבר. הם היודעים להקשיב זה לזה.
תורה כזו, היא תורה לשמה. שכן אין מעניין אותי מי הוא שאמר את דברי התורה. מקבל אני את האמת ממי שאמרה.
לעומתם, יושבי מושב הלצים, אינם מוכנים לקבל את האמת מזולתם. יקרים בעיניהם דברי התורה, רק אם הם נאמרים על ידם.
זו הסיבה שהשנים, שיש דברי תורה ביניהם, זוכים לכך שהקב"ה מקשיב ושומע. שכן מידה כנגד מידה יש כאן: מי שיודע להקשיב לזולתו, זוכה שהקב"ה מקשיב לו.
את חשיבותה של מידת ההקשבה אנו מוצאים במקום נוסף.
הגמרא (מסכת עירובין דף יג) מתארת מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי:
"שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים: "הלכה כמותנו" והללו אומרים: "הלכה כמותנו". המחלוקת כללית היא ולא נקודתית. שיטתו של מי צריכה להתקבל להלכה. של בית הלל או של בית שמאי?
לאחר שלוש שנים הוכרעה המחלוקת:
"יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל".
ומדוע נפסקה הלכה כבית הלל:
"וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?! מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".
הסיבה שההלכה נפסקה כבית הלל, על אף ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" היא, מפני שבית הלל נוהגים לאזכר את שיטת החולקים עליהם. ולא זו בלבד, אלא שמקדימים את דברי החולקים לדבריהם.
מה לזה ולפסיקת הלכה? פסיקת הלכה היא פעולה אינטלקטואלית, שמטרתה להגיע לחקר האמת. מה לזאת ולמידות טובות, ל"נוחין ועלובין"?!
כאן למדנו שעל מנת להגיע לחקר האמת, עלינו ללמוד את סוד ההקשבה.
מי שאינו מקשיב גם לדעת החולק עליו, לא יוכל להגיע למיצוי האמת. בית הלל, המאזינים גם לדברי בית שמאי, מסוגלים להגיע טוב יותר לחקר האמת.
הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג' הלכה ז) לימד אותנו שעניינו של השופר לעורר אותנו:
"אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן".
יש כאלו הישנים, בכוונה תחילה עוצמים עיניהם ואוזניהם ואינם רוצים לשמוע את האמת ולילך לאורה. לעומתם ישנם כאלו שלא הולכים לישון בכוונת זדון, נרדמים הם. וממילא שוכחים את האמת.
הדרך אל האמת מתחילה ביכולת להקשיב.
אם נלמד להאזין, לקולו של השופר ולקולה של האמת בכלל, נזכה למכשיר גדול, שיאפשר לנו להתקדם ולשוב, ב"ה, בתשובה שלימה בימים גדולים אלו.
שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה!