המצווה המרכזית ביום ראש השנה היא שמיעת קול שופר. אף על פי שמצוה זו גזרת הכתוב היא, כבר נתן בה הרמב"ם רמז לאמור: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם ושפרו מעשיכם. ואף אנו נלך בעקבותיו וננסה למצוא בפרטי מצות שופר רמזים לעבודת האדם ביום ראש השנה.
שמיעה.כידוע אין המצוה לתקוע אלא לשמוע קול שופר. ביום הדין, האדם נתבע להקשבה. במשך כל השנה הפה אינו מפסיק לדבר, עד שלעיתים מרוב דיבור אנו שוכחים שעיקר עניינו של האדם הוא להקשיב. הקשבה פעילה, הקשבה יוצרת, כזו שמאפשרת לנפש לקלוט עניינים נשגבים ולהפנימם. המציאות יש לה קול משלה. צריך רק להקשיב. להיפתח אל קול ה הדופק על לבו של האדם וקורא לו לשוב אל חייו ואל חיי נשמתו. החטא היסודי הוא שהקול האלוקי מפחיד את האדם במקום להחיות אותו "ויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא". לכן, כדי לא לשמוע את הקול הזה שהולך ותובע מן האדם את שאלת היסוד - איכה? האדם מייצר רעש בלתי פוסק של מלל במשך כל השנה. לפיכך בא היום הזה, שבו התקיעה מולידה הקשבה "ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע". הנה מתברר שרק דרך הדממה - ישמע. השופר עוזר לנו להבין שעיקר ענייננו הוא להקשיב לדבר ה ולמציאות האלוקית שבאה אלינו, מתגלה בנו, בנפש, במקום, בזמן.
כפיפה.שופר צריך להיות כפוף, "שופר שתוקעין בו בראש השנה הוא של קרן הכבש הכפוף" רמז שעלינו לכוף את לבנו. האדם מגיע ליום הדין ועליו מטעני גאווה של שנה שלמה. הן הוא יצר ועשה במשך שנה זו דברים רבים, רב כוחו ופועלו. כך אי אפשר לגשת אל המלך, כך לא מקבלים מרות. הגאווה היא מסך מפריד בינינו לבינו, "כל המתגאה אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". כדי לדור עמו בכפיפה יש צורך בכפיפה... כפיפת הלב משמעותה ענווה גדולה, המבררת לנו שאין אנו באים לבקש משהו בגלל מעשה כזה או אחר. להפך: כדלים וכרשים באנו לפניך, רק מצד היותנו בני אברהם יצחק ויעקב, מלאי ענווה ושפלות, ומבינים שמתנת חינם אנו מבקשים, וגם אם זכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה.
פשוטההקול היסודי היוצא מעומק פנימיותו של האדם ללא עיבודים ושינויים הוא קול פשוט. לא מסובך. וכשהקול הטבעי הזה יוצא אל הפועל זוהי הפשטות בשיא תפארתה. החפץ היותר יסודי, ההולך ופורץ ממעמקי האדם ומתגלם בהבל פה שמוציא קול. החפץ הזה הוא געגועים לפשטות הנעימה של קרבת אלוקים, של עשיית הטוב והישר ללא חשבונות של רווח וכבוד, כשקרבת אלוקים היא הדבר המתאים ביותר והמשמח ביותר, שהכל כל כך פשוט. לפני שקול השופר מכניס אותנו לסיבוכים, לשברים ולמשברים צריך לזכור מהי נקודת המוצא. היסוד הוא הפשטות, משם הכל מתחיל ולשם הכל עתיד לשוב. לכן פותחים בפשוטה שלפניה.
שברים.כעת הגיעה העת להביט על מצבנו הנוכחי ולראות עד כמה הוא שביר, קטוע. לא קול פשוט ורציף. קול קטוע שהוא שבר. החיים מחולקים לקטעים קטעים. מתפללים, אוכלים, לומדים תורה, עוסקים בענייני חול, ולרוב לא קושרים ביניהם. ואילו בחיים רציפים, פשוטים, הקודש לא מצטמצם לפינה כזו או אחרת, אלא פורץ ועולה מכל מה שהאדם עושה. זוהי מדרגתנו הראשונית ולמדרגה זו נשוב: לשעבר תורה נתתי לכם לעתיד חיים אני נותן לכם. אך בינתיים אנו במצב של שבר, של חוסר רצף, של סתירה מובנית בין החומר לרוח, בין הנשמה לגוף. כל אחד מושך לכיוון שלו וצריך להשכין שלום בין הנצים. זהו חולי שעל זה ראוי לגנוח כפי שהחולה גונח מעומק לבו על מצבו. גניחה מעומק הלב על הפשטות שנעלמה מאתנו, על התחכום והברק החיצוני שמקיפים את חיינו, על השבר הגדול שהושברנו כאשר בחרנו כולנו לטעום מעץ הדעת, עץ הידיעה המורכבת, כאשר הלכנו אחר עצתו של הנחש הערמומי כל כך שהציע לנו פקחות מזויפת נחמדה להשכיל, במקום לאכול מעץ החיים, מהחיים עצמם שאומרים ומספרים כבוד-אל באופן כל כך פשוט וברור וללא צורך בהסברים מחוכמים.
תרועה.זהו מרכז הכל. יום תרועה יהיה לכם, אשרי העם יודעי תרועה ה באור פניך יהלכון.התרועה הזו רמז יש בה, עורו ישנים משנתכם, תרועה, אותיות ערוּת ה. בפרשת בראשית מסופר שה הטיל תרדמה על האדם, ולא כתוב בשום מקום שהוא התעורר. אנו ישנים, ויש לנו חוב להתעורר. עיקר החידוש הוא שאפשר להתעורר! מה שנראה לעיתים כשינה עמוקה כל כך, יכול וצריך להפוך להתעוררות גדולה. אנו עם יודעי תרועה, יודעים את סוד ההתעוררות, אני ישנה ולבי ער. התרועה באה לומר לנו - יש בכוחכם לצמצם את השברים, לקרבם זה אל זה, להופכם לקול רציף ואחיד, כמעט שלם כמו התקיעה שאתה פתחנו, אל תתייאשו, התעוררו, הריעו, גלו מחדש את אור ה שממלא כל עלמין ומחיה אותם, המליכו את המלך עליכם ועל העולם כולו, הודיעו ברבים שהעולם אינו הפקר, שהשכינה עתידה לשוב ולהתגלות, עורי עורי שיר דברי כבוד ה עליך נגלה...
פשוטה שאחריה.זוהי תקיעה המופנית כל כולה לעבר העתיד הגדול שצפוי לנו. לא התייאשנו מלקוות לו, אנו עומדים בראש השנה ומכריזים שסוף התהליך הזה יהיה כשנשוב לשמוע קול שופר שלם ולא שבור, קול שופר גדול שיתקע וישיב את הכל לקדמותו, ישיב בנים לאבותם ואבות לבניהם, ישיב בנים לגבולם, ישיב שכינה למקומה, "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה בהר הקדש בירושלים". כל הנידחים למיניהם בתוך המצרים השונים יצאו לחרות עולם. העולם ישוב להיות עולם של הקשבה פנימית, השמיעה, היא תהיה העיקר ולא הדיבור, ואז גם המלך ישמח לשמענו, "השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראך נווה".