ימים נוראים! כמו שהתעורר יעקב משנתו ואמר "מה נורא המקום הזה" הננו מתעוררים מתרדמת החיים השלווים או הסוערים - כל אחד לפי דרכו - לקול תרועת השופר כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה "אף על פי שתקיעות שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם ופשפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם: " מה נורא המקום, מה נוראים הימים, אבל מה באמת משמעות הנוראות הזאת?
המילה נגזרה משורש יראה, והוראתה דבר או ענין המעורר יראה. לא בדיוק מפחיד, אע"פ שבלקסיקון שלנו, דבר נורא הוא הרבה יותר גרוע ממפחיד. וכן בביטוי "איום ונורא" דבר שהוא מאיים ושראוי לירא ממנו.
אולם נראה מוזר שיתעורר יעקב משנתו אחרי ההבטחות הטובות שקיבל מד' ית' ויגיב כביכול ביראה ופחד ממנו. גם לפי ההגיון היה צריך לברוח משם כמה שיותר מהר במקום להתעכב לבנות שם מזבח ולנדור נדרים. כמו כן אנו קוראים לימים מיום ראשון של הסליחות ואילך ימים נוראים ובו בזמן אנו אומרים שחודש אלול הוא חודש הרחמים והסליחות בעוד שחודש תשרי נקרא "ירח האיתנים" כי נולד בו אברהם איתן עולם.
וכן אנו רואים שהבחינה של המשפט ושל הרחמים נזכרים ביחד, כמו במדרש הבא מן המכילתא: "אשירה לד' שהוא רחמן שנ' השם השם א-ל רחום וחנון וגו' ואומ' כי א-ל רחום ד' וגו' ואו' זכור רחמיך ד' וגו' ואומ' טוב ד' לכל וגו' ואומ' לד' אלהינו הרחמים והסליחות. שהוא דיין שנא' כי המשפט לאלהים הוא ואומר אלקים נצב בעדת א-ל ואומ' הצור תמים פעלו וגו'."
הנוראות היא דוקא היסוד האמיתי של התשובה. היכולת להרגיש כי יש דבר נורא, היינו דבר המעורר את היראה, מראה שאין אנו אדישים לדבר הגדול מאיתנו. זה מראה שעדין יש בנו בחינה כל שהיא המסוגלת לרוממות. להכיר ברוממות זה כבר בעיקרו של דבר להיות מוכן להתרומם מעל לשפלות שאליה הדרדרנו בעקבות החטא. אבל כדי שהתעוררות זו תהיה יעילה ולא רק מפחידה, אנו צריכים להאמין באפשרות התשובה, היינו בכך שאם נחזור בתשובה, היא תתקבל באהבה.
אם אנחנו חושבים שהוא ית' "א-ל נורא עלילה לבני אדם" במובן שהוא מעולל להם דברים נוראיים, כי אז כמעט ואין טעם לבוא לפניו בתפילה ובתחנונים. רק כאשר יודעים אנחנו ומבינים היטב, כפירושו של בעל המצודות, ש"מעשיו נוראים בעבור בני אדם." בעבור, ולא נגד! רק אז יכולים אנו להיות שקטים ולבטוח ברחמיו, כי ידו פשוטה לקבל שבים.
ראוי לציין כאן כי כאשר אנו אומרים "הא-ל הגדול, הגיבור והנורא", התואר "הגדול" מתגלה לנו בהיותו אלקי אברהם, התואר "הגיבור" בהיותו אלקי יצחק והתואר "והנורא" בהיותו אלקי יעקב. יוצא איפה שמידת הנורא ומידת הרחמים מתאחדות אצל יעקב שמידתו אמת כאמור "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם וגו'".
ומכאן לנו פתח להבין כי עצם בחינת הדין הנובע מחוקות התורה, מצותיה ומשפטיה, שזהו גם שורש אפשרות כל חטא (שהרי אם אין מצוה אין עברה…), הינה רחמים גמורים כי לא לבחון את האדם ולהענישו נתנו אלא כדי לזכותו, לצרפו ולנקותו כדי שיוכל לעמוד בכבוד ובתפארת בפני בוראו פנים אל פנים, כפי שאנו אומרים: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות. לזכות, ולא לחייב. לאפשר לאדם לזכות בדין ולא לקבל בתור צדקה. הזכות בדין היא המקנה לאדם את הגבורה לעמוד איתן מול האתגרים, ולדעת לקום אחרי כל נפילה כי שבע יפול צדיק וקם.
ראש השנה - יום הרת עולם כי בו נברא אדם הראשון, היינו ההויה הראשונה שזכתה להקרא אדם, שהסכימה לאתגר של "נעשה אדם" עד אשר נגלה בעולם שמכל בני האדם ישראל הוא היחידי אשר קבל על עצמו ליישם את מחשבת הבריאה, היינו רצונו של הבורא ית' במציאות, באומרם "נעשה ונשמע", כתשובה מלאה לקריאה של "נעשה אדם". הימים הנוראים מאפשרים להושיע את העולם במידת הדין בזכות תשובתם של ישראל המקרבים את הבריאה ואת הבריות לאביהם שבשמים, אשר ידו פשוטה לקבל שבים כרחם אב על בנים.