זמן איסור אכילה אחר אפיקומן
מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל
בדרך בלכתי מהסדר בליל פסח, פגשני אחד ושאלני, מהו שיעור הזמן של האיסור לאכול אחר אכילת אפיקומן.
אמרתי לו שכנראה הוא עד הבוקר. וחשבתי שכיון שאין בזה משום עיכול של אכילת מצה, ששיעורו כדי שירעב או כשיעור ד' מילין, אלא הוא משום שלא יאבד טעם המצה מפיו ע"י האכילה האחרת, ובענין זה של שמירת הרגשת הטעם, הלא אין לנו שיעור וקצבה מסוימת עד כמה היא מתקיימת מצד עצמה, שנאמר שהיא תפוג ע"י האכילה האחרת, אם כן שמא יש לומר, שאין כאן שיעור מוגבל כלל, לפי שאיזה טעם קלוש בלתי מסוים יוכל להיות נשאר עוד הרבה זמן, ולא נודע גבולו, ואפשר שהוא נפסק רק ע"י הגעת זמן אכילה אחרת חיובית של סעודת יום טוב.
ואמנם גם לטעמא דרב התם, שהוא משום גזירת אכילת הפסח בשני מקומות, וגם לדברי הרשב"ם, בטעמא דשמואל ור' יוחנן, שהוא משום שדינו לאכל בסוף על השובע, ולדברי התוספות על פי הירושלמי משום שבירת עצם - הא קיימא לן כר' עקיבא, דעיקר דינא דפסח הוא כל הלילה, שהוא עד עלות עמוד השחר. ומה שכתבו התוספות לצדד דהלכה כר' אליעזר בן עזריה, מכח סתמא דמתניתין דפסחיםד, ומסוגיות הגמרא דריש ברכות כבר כתבו התוספות הנ"ל בפסחים, דהא אשכחן סתמא אחרינא במגילה שם, ויש לומר דהיא עדיפא, דהויא בהלכתא פסיקתא, ובברכות ובזבחים שם אינו אלא מדרבנן.
ולפי המבואר ברש"י וברשב"ם, משום זכר למצה הנאכלת עם הפסח, אם כן שיעורה הוא כשיעורו של הפסח, ויוכל להיות נפקא מינה לענין שתיה בין עלות השחר לבין זמן הסעודה שלאחרי התפילה, למאן דאסרי שתיה ודמצרכי ליזהר מכל משקה. ויש לומר גם במשקה שמותר לשתותו קודם התפילה. וגם לדברי הר"ןג, דרב ושמואל ור' יוחנן כולהו בחד טעמא שייכים, משום דלהאי טעמא לא איתקש מצה לפסח - יש לומר, שהיינו לגבי אכילה בשני מקומות, ולדברי התוספות עיקר דינא דאורייתא, ומכל מקום דינא דאין מפטירין אחריה אפיקומן, הוא זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וכעין עיקר דינא דאורייתא תקנוה. ולשון הרמב"ם "שאכילתם היא המצוה"ב, משמע לפירושי בכל האי דינא, בין בפסח בין במצה, משום עצם חשיבות המצוה שבאכילתם. ויש לומר דלענין התקיימות הרגשת הטעם המסופקת, הוי עכ"פ ספיקא דרבנן, ואם הוא עיקרה בדאורייתא, אוקמה אעיקרה דפסח ושיעורו. ואמר לי אח"כ הרב רי"מ חרל"פ ששמע מכבוד קדושת אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל, בשם ספר אבני נזר, ששיעורו כביצה. אבל מה שכתב שם באבני נזריג, שהצורך שיהיה טעם אכילת המצוה בפיו, הוא רק בעת קיום המצוה, אלא שכאן אי אפשר לצמצם את , אינו מובן לי, בעניות, שהרי זה שייך רק בכל אכילת מצוה, זמן החצות שבעת מעשה זה צריך שיהיה הטעם בפיו, אבל כאן הרי אנו מצריכים שישאר הטעם בפיו באחרונה, שלא יעבור ויאבד מפיו, שמלבד הרגשת הטעם שבשעת אכילתו, יהיה נמשך גם אח"כ. ואפילו לדעת הרמב"ם הנ"ל, ועל אחת כמה וכמה לדעת הרשב"ם והתוספות הנ"ל, וכן הר"ן, שהוא משום אכילה בשני מקומות, או משום אכילה שלא על השבע, ומשום שבירת עצם, הלא בודאי צריך שיהיה נמשך אח"כ, שלא לבוא לחששות אלה. אלא שצריך בירור על הגבלת הזמן, עד מתי יש להמשך משום חששות אלה, וכנ"ל. וגם מה שכתב שם (יג), עצתו על פי זה, לאכול מקודם כזית אפיקומן בתנאי, שאם הלכה כר' עקיבא, שזמן האכילה היא כל הלילה, לא יהא זה אפיקומן, ואם הלכה כר' אליעזר בן עזריה, שזמנה עד חצות, רי זה אפיקומן, ואחרי זה יוכל לאכול - אינו מובן לי כל כך, שהרי מה שאנו אוכלים עד חצות, אין זה בסתירה לדברי ר' עקיבא, וכן דר' יהושע לגבי ר' לאליעזרו, אלא הוא כוותייהו, משום דינא דחכמים, דהרחקה מן העבירה, אבל אחרי שאכל בזמן זה, על פי מה שאמרו חכמים, עכ"פ הלא נגמרה אכילתו זו, וקם דינא של השארת הטעם באחרונה, אלא שבדיעבד בשעת הדחק, יוכל להמשיך את אכילתו גם אח"כ, והוא כמו שיכול לקרוא קריאת שמע של ערבית בדיעבד אחר חצות, ובלא כל תנאי, ואם סומך על תנאי זה, הלא לדברי ר' עקיבא לא קיים דינא דחכמים דעד חצות, מלבד מה דלר' אליעזר בן עזריה צריך בירור בענין השארת הטעם באחרונה.
ואם לחוש לדעת תלמידי רבנו יונה בברכות והרמב"ם, שמטעם תקנת חכמים נפקע ממנו קיום המצוה, גם אח"כ בדיעבד, מלבד מה דלא קיימא לן הכי להלכתא, הרי גם בתנאי זה שוב אתינן להכי, אליבא דר' עקיבא, ויש לומר עוד דחיוב הזהירות משום דינה של עצם מעשה המצוה של האכילה, משני מקומות, ושלא על השבע ושבירת עצם, הוא עדיף ומכריע לגבי המשכת חומרתו אח"כ בדיעבד, יותר משל המשכת חומרתם מצד חיוב הזהירות של הזמן הקבו וכעין מה שכתוב בתוספות בכמה דוכתי לענין תקלה, שאין לקיום המצוה הקב"ה מביא לצדיקים, דלא שייך באיסור התלוי בזמן ואולי יש לחלק עוד, בין חשש דחוטפתו שינה דלגבי ק"ש, שיוכל להיות יותר הפסד גם בעצם הקריאה, ובאכילת פסח תלוי הוא באופן השונה לגבי חשש שני מקומות, אבל שם בברכות אמרינן, משום דנמצא ישן כל הלילה, ואין קבע לסוכה, וצריך עוד בירור.
(מתוך קובץ "לזכרו" שיצא בשנת תשנ"ג ע"י הרב חיים שטיינר והרב איסר קלונסקי. )