"רבן גמליאל אומר – כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן: פסח, מצה ומרור". (משנה פסחים פ"י ומשם בהגדה של פסח).
נשאלת השאלה, האם דברים אלו באים לומר, שאת מצוות פסח או מצה או מרור, אין מקיימים בשלמותן ואין יוצאים ידי חובתן, בלי אמירה בפה? או ההלכה היא, שמצוות אלו אנו יוצאים באכילתן, ודברי רבן גמליאל באים לומר, שיש חובת אמירה והסבר בפה של עניין המצוות הללו, כחלק מן המצווה הכללית של סיפור יציאת מצרים, ואין אדם יוצא ידי חובתו ללא אמירת הדברים הללו והסברתם בעל-פה, כדי לקיים בשלמותה את מצות זכירת יציאת מצרים.
נוסיף ונבהיר: יש פרטים בסדר הפסח ויש "כלל הפרטים". הפרטים הם: ארבעת הכוסות, אכילת כזית מן הפסח בזמן שהקריבו ואכלו אותו, המצות, המרור, ההגדה, השאלות והתשובות, ההסבה דרך-חרות, הקידוש והברכות. הכלל הוא: זכירת יציאת מצרים, מתוך חולשה של חוויה אישית של יציאה מעבדות לחרות, הנעשית מתוך שלוב המחשבה הדיבור והמעשה. לכך התכוון רבן גמליאל, ולכך התכוונו רבותינו כשאמרו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הסיפור וההגדה, עריכת הקערה והאמירה – בהם אנו הופכים את הפרטים לכלל, שהוא מצוות זכירת יציאת מצרים.
למצוות זכירה זו משמעות מיוחדת, הקשורה בכניסה לארץ ישראל. בכל מקום שנזכר בתורה עניין האמירה וההגדה, בתשובה לשאת הבן: "והיה כי ישאלך בנך מחר" – נזכר עניין הכניסה לארץ ישראל. כמו-כן נאמר: "והיה כי יביאך ד'...ועבדת...והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים". הביטוי "מחר" או הביטוי ”ביום ההוא", החוזר ונשנה בתורה בפרשה זו, יש לו משמעות מיוחדת – הכוונה, לאחר הכניסה לארץ ישראל, אחרי הכיבוש והחלוקה.
נמצינו למדים: קיימת מצווה מיוחדת ויש צורך מיוחד להסביר לדור באי-הארץ את מהות עניין יציאת מצרים ופרטיו. משל למה הדבר דומה: בימינו, קיים צורך מיוחד להסביר לדור הבנים והנכדים, את אימי השואה ולספר בנסי הישועה של הקמת מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות בתוכה. שהרי, גם עול השעבוד ואימי השואה, וכמו כן גם שמחת-הישועה, לא היוו חלק מניסיונם האישי. אדרבא, הכניסה לארץ-ישראל וחיי החופש והדרור שבתוכה, יחד עם נסי הדיפת האויבים, משכיחים את הצרות הראשונות.
על כך באו השאלות והתשובות וההגדה לבנים – סיפור דורות של שיעבוד וצרות, וסיפור דורות של ישועה וגאולה. בזמן אמירת שלושת הדברים הללו: פסח, מצה, מרור ובעת הסברתם, כמו בזמן הסיפור ביציאת מצרים, מגיעה תחושת החרות של כל אחד מישראל לשיאה. האדם מישראל רואה את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, וממילא חוויה זו ממלאת אותו, והוא חייב ומוכרח לדבר על זה ולספר בעניין זה – להעריך, לשבח ולהודות לבוראו על יציאת מצרים. זו איננה הודייה על נס חד-פעמי של עבר. אדברא ואדרבא – מדובר כאן בהויה נמשכת והולכת של השתייכות לכלל ישראל היוצא מעבדות לחרות, עם עבדי ה' ולא עבדי פרעה.
עבודת ליל הסדר ואמירת ההגדה – הן הרבה יותר ממצוות ההודאה על נס. זוהי הצהרת אמונים של כל אחד מישראל על שייכותו לאלוקי ישראל, לתורת ישראל, ולארץ ישראל. מפי כל בית ישראל נשמעה הקריאה: לשנה הבאה בירושלים הבנויה!.