"בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ. וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי. וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא וַיִּתָּלוּ שְׁנֵיהֶם עַל עֵץ וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ".
הסיפור הקצר הזה ממגילת אסתר, שכתוב באופן מהודק ומתומצת, מעלה שאלה גדולה שעוד נדון בה בהרחבה, אבל קודם לכן צריך להבין את המציאות המסופרת: בתקופה העתיקה שימש שער העיר כמרחב מסחרי ועסקי, ויש להניח שבעיר מרכזית כמו שושן היה צורך שישבו שם אנשים בתפקיד רשמי. אחד מהם היה מרדכי, פקיד בשלטון הפרסי, בדרג נמוך.
מרדכי לא היה אחד משבעת היועצים המרכזיים, המצוינים במגילה בשמם: "וְהַקָּרֹב אֵלָיו כַּרְשְׁנָא שֵׁתָר אַדְמָתָא תַרְשִׁישׁ מֶרֶס מַרְסְנָא מְמוּכָן שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת". שרים אלו מתוארים כמי שיכולים לראות את פני המלך, כלומר – כבעלי גישה ישירה אליו. מרדכי, לעומת זאת, יושב בשער כפקיד אשר בסמכותו לטפל באנשים שמגיעים לארמון עם בעיות או עם שאלות.
כאשר המן מתמנה לשר הראשי, אנו קוראים כי "כָל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ כֹּרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְהָמָן", ומכאן אנו למדים שלצד מרדכי היו כמה וכמה "יושבים" בשער המלך, שדרגתם פחותה מזו של השרים הראשיים.
אלא שלמרדכי נכונו גדולות. המלך מתקשה להירדם, מבקש שייקראו לו מספר דברי הימים – ואז מוזכר הסיפור על כך שהוא הזהיר את המלך אחשוורוש מהתנקשות באמצעות אסתר המלכה. אחשוורוש מבקש לכבד את מרדכי על כך, והדבר מביא להשפלתו הראשונה של המן.
הסיפור אינו מפרט כיצד למד מרדכי על הכוונה להתנקש באחשוורוש, וגם אינו מסביר מדוע מרדכי פנה לאסתר במקום ללכת בעצמו למלך. עובדה זו מעוררת קושי חמור, שכן בפסוק המופיע רגע לפני סיפור בגתן ותרש אנחנו קוראים כי "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי".
מהמשך המגילה אנחנו גם לומדים שהניסיון להסתיר את השתייכותה הדתית של אסתר הצליח. ברור לחלוטין שהמן אינו יודע שהמלכה יהודיה, ובוודאי שהוא לא מודע לכך שהיא בת דודו של מרדכי. קשה להאמין שאם עובדה זו היתה ידועה להמן, הוא לא היה לוקח אותה בחשבון בתכנוניו נגד היהודים. יתרה מזאת, לו ידע כי אסתר יהודיה, הזמנתו למשתאות הפרטיים עמה היתה מעלה בו פחד ולא סיפוק. גם אחשוורוש עצמו לא ידע על הקשר בין אסתר למרדכי, שכן רק אחרי שהמן נתלה היא מספרת לו את הדבר: "בַּיּוֹם הַהוּא נָתַן הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה אֶת בֵּית הָמָן צֹרֵר הַיְּהוּדִים וּמָרְדֳּכַי בָּא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ".
העובדה ששמירת הסוד הזה הייתה כה חשובה למרדכי, מעצימה אפוא את הקושי: מדוע הוא מיידע את אסתר על הניסיון להרוג את המלך, ובכך לוקח על עצמו סיכון גדול שמישהו יתהה על אודות הקשר ביניהם?
למעשה, התשובה עולה בבירור מתוך הפסוקים שקראנו לעיל: רק השרים הבכירים הם "רואי פני המלך". אין פירוש הדבר שיש להם גישה למלך כל אימת שהם חפצים בכך, שכן מדברי אסתר למרדכי אנו שומעים שאין זכות כזו לאף אדם, אפילו לא למלכה, שביקשה שיצומו עבורה לפני שתיגש אל המלך ללא הזמנה. ובכל זאת, כנראה שלשרים הבכירים ישנה לפחות הזכות לבקש לגשת אל המלך ולדבר עמו. אז אם כך, מדוע מרדכי לא הלך לאחד השרים הללו וביקש מהם לספר על המזימה?
דומה שהתשובה היא שמרדכי לא היה יכול לדעת אם השר שאליו יפנה אכן יציל את המלך. תמיד ישנו הסיכוי שאותו שר יחליט להשתתף בקשר נגד המלך, או במקרה הגרוע יותר – שהוא כבר חלק מן הקנוניה. במקרה כזה, השר יהרוג את מרדכי ברגע שיבין כי הוא יודע על התוכנית להתנקש במלך ומתכוון להזהיר אותו.
ואולי מרדכי צריך היה לפנות לאחד השרים, להצהיר כי יש בפיו דבר מה דחוף להגיד למלך, ולבקש מן השר שיאפשר לו גישה לראות את המלך באופן אישי. אלא שייתכן שגם זה לא מעשה בטוח. מכתובת אשורית ישנה אנו למדים על קשירת קשר נגד המלך סנחריב בידי בנו. הכתובת מספרת כי מישהו רצה להזהיר את המלך סנחריב וביקש לדבר עמו. הרשות ניתנה, עיניו כוסו והוא הובא לארמון לספר על דבר המזימה. אלא שלאחר שחשף את העלילה, הוסר הכיסוי מעל פניו ולתדהמתו, כך יש להניח, התברר לו כי הוא הובא דווקא בפני הבן חורש הרעה. מכאן הדרך להוצאתו להורג הייתה קצרה.
מדוע אותו אדם המסור לשלום מלכו נכשל באופן כה חרוץ? משום שלא הייתה לו גישה ישירה למלך והוא נאלץ לפנות אליו באמצעות שרים אחרים. לרוע מזלו, הוא פנה לגורם מהמחנה של הבן המורד וזה העמיד פנים כאילו הוא מביא אותו לפני המלך. מכיוון שלפקיד נמוך כמוהו היה אסור לראות את המלך בעיניו, הוא הובא עם כיסוי עיניים - ומפני שזה היה הנוהג הרגיל, הדבר לא העלה בו חשד.
ייתכן שאותו נוהג היה בשימוש בארמון הפרסי, ושאת הביטוי "רואי פני המלך" יש להבין באופן מילולי – רק לשרים הבכירים הותר לראות את המלך בעיניהם כשדיברו איתו. לפיכך, אם מרדכי היה פונה לאחד מהשרים בבקשה לשוחח באופן דחוף עם המלך, מרדכי לא היה יכול לדעת האם הוא אכן מובא לדבר עם המלך אחשורוש או לחילופין עם אדם אחר ממחנה המורדים.
איננו יודעים האם הסיפור על המרד בסנחריב, והניסיון הכושל להצילו, היה ידוע לכותב המגילה, אבל כנראה שהוא הבין את הסכנה שניצבה בפני מרדכי. הדבר היחיד שמרדכי ידע בוודאות הוא שאסתר, בת הדוד שלו, אינה קשורה למזימה ולא תבגוד לא בו ולא בבעלה. מכיוון שזו הדרך היחידה להבטיח שהמסר יגיע למלך בשלום, מרדכי לקח את הסיכון שמישהו יחשוד כי הוא קשור לאסתר בדרך כלשהי. מבין שתי הסכנות – חשיפת ניסיונו להציל את המלך על ידי המורדים או חשיפת יהדותה של אסתר וקשריה עם מרדכי – האפשרות האחרונה הייתה המסוכנת פחות.
הכותב הוא עמית מחקר במכון הרטמן. גרסה ארוכה של המאמר התפרסמה בבלוג "על דעת הקהל" של המכון.