מסופר על עקיבא ארנסט סימון ז"ל, פעיל שלום מפורסם בזמנו, שחש קושי רב לחגוג את פורים בגלל ההרג שערכו היהודים באויביהם. סימון, כך אומרים, מצא דרך להתחמק מפורים - כידוע, ברוב המקומות חוגגים את פורים בי"ד אדר אבל בירושלים, ובערים מעטות נוספות, מציינים את החג דווקא בט"ו. לכן, בכל שנה, בי"ד היה סימון שוהה בביתו בירושלים, ובט"ו היה נוסע לתל אביב. כנציג המשפחה (אשתי היא נכדתו) אני יכול לומר שהסיפור אינו יותר מאגדה, ויותר מכך - הוא מבוסס על תפיסה מוטעה של פורים, שלדעתי הוא דווקא חג השלום.
באיזה יום בחר המן, על ידי ה"פור" (גורל), להשמיד את ישראל? באיזה יום התרחש ה"ונהפכו" בו היהודים במקום לההרג, הגנו על עצמם והרגו את אויביהם? חוששני כי רוב האנשים יענו שהכל התרחש בי"ד אדר, התאריך של חג הפורים. אך במגילה מפורש כי התאריך הנכון הוא י"ג אדר (אסתר ג, יג;ט, א).
לדורות, י"ג באדר נקבע כ"תענית אסתר", יום צום כזכר למלחמה שהתלקחה בתאריך זה "שהוא עת צרה וצריך הייתה רחמי שמים" (משנה ברורה סימן תרפו, ב). לעומתו חג פורים בי"ד באדר אינו מציין את יום הניצחון המלחמתי אלא דווקא את יום השלווה והשלום שלאחריו. אבל, משום שבשושן, שהייתה מוקפת בחומה, הקרבות נמשכו גם בי"ד, תושבי ערים מוקפות חומה, ממתינים לט"ו באדר כדי לחגוג.
ההימנעות מלחגוג את פורים ביום המלחמה נובעת מסיבות מהותיות - כאשר י"ד אדר חל בשבת, מקדימים את החג ליום חמישי, י"ב באדר. לכאורה, למה לא להקדימו ליום ששי קרוב יותר לתאריך המקורי? בתלמוד הירושלמי מסביר רבי חלבו כי "יום י"ג יום מלחמה היה" (מגילה פ"א ה"ג) ויום המלחמה אינו מתאים לחגיגות הפורים.
 |
|
לא חוגגים את הניצחון (צילום: ויקיפדיה העברית)
|
עם ישראל מבורך בחגים רבים, מהם לציון אירועים היסטוריים, ובתולדות עמנו היו גם לא מעט ניצחונות במלחמות. למרות זאת, מעולם לא נקבעו חגיגות לזכר ניצחון צבאי. כיבוש הארץ על ידי יהושע רצוף ניצחונות צבאיים שמעולם לא נקבע חג לזכרם. יתר על כן, קבוצה קטנה של מקבים מצליחה להביס את המעצמה הצבאית של יון, הישג צבאי מרשים לכל הדעות, אבל החג שנקבע הוא "חנוכה", שכפי ששמו מעיד עליו מדגיש את הרוח ואת ההתחדשות בחנוכת המזבח והמקדש.
מלחמה ושלום
אסור לטעות, היהדות אינה פציפיסטית, לצד "עת שלום" ישנה גם "עת מלחמה" ואפילו זמנים בהם "כלה בחופתה" יוצאת למלחמה (משנה סוטה פ"ח מ"ז). אבל המלחמה היא רע הכרחי ואסור לקדש את המיליטנטיות הכרוכה בה. לפני כמעט אלפיים שנה התנהל ויכוח במשנה, ספר היסוד של ההלכה, על היחס היהודי לכלי מלחמה. כידוע, בשבת אסור לטלטל חפצים ברשות הרבים אלא אם כן הם נחשבים כחלק מלבוש האדם. רבי אליעזר סובר שגם שלא בזמן סכנה מותר לאדם לצאת לרשות הרבים כשהוא נושא כלי מלחמה - סייף, קשת ורומח משום ש"תכשיטין הן לו". כנגדו, דעת שאר החכמים, שהלכה כמותם (שולחן ערוך, אורח חיים סימן שא), היא שכלי מלחמה "אינן אלא לגנאי, שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (משנה שבת פ"ו מ"ד). החזון והשאיפה של עולם ללא מלחמות מעצב, כבר בהווה, יחס שלילי לכלי המלחמה - נחיצותם אינה סותרת את היותם "גנאי" לאדם.
 |
|
חוגגים את השמחה בתוכנו (צילום: a.Berbe-cc-by)
|
בכל אופן, אם החגיגה בפורים אינה על הניצחון מה הוא תוכנו של פורים?
תוכן האגרות שאסתר ומרדכי שגרו לכל העם בבקשה שישמרו פורים מתואר כ"דברי שלום ואמת" (אסתר ט, ל). באיזה שלום מדובר? ניתן להבין זאת מתוך השוואה לאיגרת הראשונה שנשלחה וקרא ליהודים לשמור את י"ד באדר "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם...לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב). שוב אנחנו רואים במפורש כי פורים המקורי נקבע כנגד היום בו "נחו" מהמלחמה ולא כנגד יום הניצחון. חלק מהמרכיבים ומהמצוות של פורים - משתה ושמחה למשל - מאפיינים רבים מחגי ישראל אבל אחת ההנהגה המיוחדות לפורים לבדו היא "משלוח מנות איש לרעהו", מאכלים שאדם נותן לזולתו כמתנה. לדעתי, משמעותן של מתנות אלו היא המפתח להבנת חג פורים. אחרי שהעם עמד כנגד שנאה תהומית וניצל, כולו כאחד, מהשמדה, התעורר רצון להתקרב זה לזה, נתינת דבר מה, ולו זעיר, לזולת פורצת את הניכור הקיים לעיתים אפילו בין שכנים. האפשרות להיזכר במישהו בפורים, באמצעות משלוח מנות, יכולה לעורר מחדש חברות רדומה ובאותו האופן, לשבור את השגרה שיצרה הקרבה היומיומית בתוך המשפחה באמצעות ההפתעה ותשומת לב.
בכל יום יש מצווה לתת צדקה לעניים. לעומת מצוות הצדקה בפורים אנו מחויבים ב"מתנות לאביונים". המונח צדקה מכיל גם את הריחוק, בין המעמדות השונים, העני מחד ונותן הצדקה מאידך . לעומת זאת השימוש במונח "מתנות" משווה את הנתינה לעניים לנתינה שבין שווים כמשלוח המנות. במילים אחרות, בעוד שצדקה ניתנת לאחר ולרחוק, המתנות מיועדות לקרובים לי. בשתי מצוות אלו מתממשת המטרה החברתית של פורים - לאחד את כל שכבות העם. ממילא, בפורים ההלכה אוסרת על האדם לבדוק האם העני באמת זקוק לעזרתו (שו"ע, אורח חיים, תרצד,ג), מי שמנסה לבחון צרכיו האובייקטיביים של העני, גם אם בסופו של דבר יחליט לתת לו, מעמיד עצמו כשופטו ומייצר ריחוק וניכור ביניהם.
המילים החותמות את המגילה עוסקות בשלום "...ודובר שלום לכל זרעו" (אסתר י, ג) - עיקר חג הפורים הוא שיפור מערכות היחסים בתוך החברה, שאיפה להשרות שלום ושמחה בתוכנו.
שלום בישראל ושלום בעולם
ישנם חגים שלהם היבטים אוניברסלים ברורים. בחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש שבעים פרים כבקשה של שפע וברכה עבור שבעים העמים שבעולם הקדום. פורים, לעומת זאת, עוסק במערכות יחסים שבתוך המעגל הקרוב. יתכן שמבחינה אידיאולוגית הדרגה הגבוהה ביותר היא לאהוב את הזר הרחוק. אבל מבחינה מעשית, הניסיון לחיות בשלום ולאהוב את השכן ממול שאתו אתה נפגש בחיי היומיום, כלל אינו אתגר פחות - שלום הוא דרך חיים הדורשת רגישות ועשייה, רעיונות ועמדות מופשטים הם תחליף זול לדבר האמיתי, המוחשי.
בחברה הישראלית ישנן קבוצות שעוברם משמעות המושג "שלום" היא דווקא השלום של חג הסוכות, שלום בין ישראל לעמים. קבוצות אחרות מזהות את השלום עם זה המתבטא בפורים, "שלום בישראל". רק אם שתי הקבוצות יכירו בזיקה שבין חזונותיהם יש סיכוי שנזכה לממש את שניהם, אם נמשיך לריב סביב השאלה "מה הוא החזון הראוי", חוששני כי לא נגיע לאף אחד מהם.
מאמרים נוספים של הרב יעקב נגן ניתן למצוא באתר ישיבת עותניאל