המגילה אמנם ישנה, אבל מסתבר שבכל קריאה בה מגלים דברים חדשים. פורים הפך בפולקלור היהודי להיות חג ההומור היהודי. כל הבדיחות שלנו יוצאות לאור באווירה הפורימית שמשרה החג. עם זאת רק השנה שמתי לב שגם המגילה, בכבודה ובעצמה, משתתפת בחגיגה זו. מי שקורא היטב את פרקים ה-ז במגילה, המתארים את הסצינה המרכזית של מגילת אסתר, יכול לשים שהמגילה "צוחקת" על ההתנהלות האנושית של גיבורי המגילה - אסתר, מרדכי, המן ואחשורוש. היא "צוחקת" על הגיבורים שלה, וכך היא בעצם "צוחקת" עלינו, בני האדם באשר הם. המגילה היא, מבחינה זו, מעין סאטירה על הקיום האנושי.
כידוע, שם ה' לא מוזכר במגילה, והיא מתנהלת כולה במחוזות בני האדם - "והארץ נתן לבני אדם" פשוטו כמשמעו. כל התהליכים המתוארים במגילה הם אנושיים לגמרי, והם מתנהלים לכאורה בעולמו של האדם, בו אין בורא ומחוקק אלוקי. המן הוא גוזר גזירת השמד על היהודים מסיבותיו הוא, ואסתר ומרדכי הם אלו הדואגים לבטל את זממו במהלך מתוחכם. הרי לנו אם כן פוליטיקה "חילונית" במיטבה, ומהלך דיפלומטי של הצמד מדרכי את אסתר המצליח להפוך את גזירתו של המשנה למלך פרס ומדי.
האמנם כן? האם כך מתוארים הדברים במגילה? התיאור הנ"ל אמנם מופיע במגילה, אך הוא רחוק מלתאר את ההתייחסות של המגילה לאירועים אלו, ואגב כך לגיבורי המגילה ולקיום האנושי. ניכנס לסיפור. המן גוזר גזירת שמד על היהודים. מרדכי היהודי מבקש מאסתר המלכה שתתחנן על עמה לפני המלך אחשרוש. לאחר דין ודברים היא נעתרת לפנייתו ומבקשת מהמלך, בחיל ורעדה, שיישב איתה ועם המן למשתה. במשתה עצמו אסתר לא מבקשת את בקשתה. האם היא מפחדת? האם היא מנסה ליצור אווירה דרמטית לקראת הבקשה? כך או כך במשתה הראשון היא לא מבקשת דבר, אלא את קיומו של משתה נוסף, באותו הרכב, מחר. כאן מגיעים ה-24 שעות הדרמטיות ביותר במגילה. בתמונה אחת המן יוצא מן המשתה "שמח וטוב לב" ולאחר עצה מבני ביתו מחליט לפנות אל המלך בבקשה לתלות את מרדכי היהודי על עץ. בתמונה השנייה "נדדה שנת המלך" והוא מבקש את "ספר הזכרונות"; הוא פותח במקרה בפסקה המתארת ניסיון ההתנקשות בו, ונזכר בעובדה שמרדכי הצילו מהתנקשות וטרם שולם לו כגמולו. וכאן התמונות נפגשות - המן והמלך נפגשים בקטע שנראה כלקוח מקומדיה. אחשורוש שואל את המן המבושם והמחוייך "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו?", והמן, אשר חושב שהמלך לבטח מתכווין אליו, עונה שאת איש זה ראוי להלביש בגדי מלכות ולקרוא לפניו ברחובה של שושן הבירה "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". אחשורוש, ספק מתוך כך שהבין עתה את חלומות הגדלות של יד ימינו, ספק מתוך נוחות גרידא, מבקש מהמן לעשות כן למרדכי יהודי, אותו אדם אשר הוא התכוון בדיוק לבקש מהמלך לתלות על העץ. וזה רק הפרומו של הקומדיה. לאחר שהמן מבצע את צו המלך הוא מגיע אל המשתה השני של אסתר, הפעם באווירה קצת שונה מהאווירה בה יצא מהמשתה הקודם. הפעם אסתר חושפת את כל הקלפים: "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד", "איש צר ואויב המן הרע הזה", וזה מכניס את אחשורוש למתקפת עצבים. הוא יוצא ונכנס ורואה כי "המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה". זה כבר הקש ששבר את גב הגמל - "הגם לכבוש את המלכה עימי בבית?", ובעצת חרבונה המן נתלה על העץ, אותו עץ אשר הכין לא מזמן למרדכי היהודי. ומכאן המגילה עוברת מקומדיה לסרט פעולה, ומסיימת בסוף טוב, ממש כמו בסרטים של הווליווד.
שערו לעצמכם: מה היה קורה לו אסתר הייתה מבקשת את בקשתה ביום ראשון לפני שאחשורוש מגלה את מזימותיו של יד ימינו? מה היה קורה אילו לא המן היה דופק בדלתו של המלך באמצע הלילה אלא חרבונה או אחד מן הסריסים האחרים? כיצד היו מתפתחים הדברים אילו לא "נדדה שנת המלך" או שהייתה מתגלגלת לפניו פסקה אחרת בספר הזיכרונות? הכל במגילה מתרחש אכן בשדה האנושי; אלוקים לא נוכח גם כלל וכלל. מרדכי ואסתר פועלים ומוסרים את נפשם באמת עבור הצלת עם ישראל. אך כל מסירותם לא הייתה מספיקה אילו לא התערב הקב"ה ב"טיימינג". גיבורי המגילה פעלו את האירועים; הקב"ה תיזמן להם אותם, באופן שיגרום להם להפוך אבל ויגון לשמחה ומשתה. בלי ידו הנעלמה של ה' שום פעולה אנושית במגילה לא הייתה מצליחה. זהו, בעיניי, המסר הבסיסי של המגילה. מבחינה זו המגילה "צוחקת" על הקיום האנושי המתיימר, כמו המן, לשלוט במציאות כולה.
חז"ל ביטאו מסר זה בדרשתם "נדדה שנת המלך - שנת מלכו של עולם". הקב"ה לא נוכח במגילה, כפי שהוא לא נוכח בחיינו אנו. בני האדם הם הפועלים בעולם - "והארץ ניתן לבני אדם", הם המחוללים את ההיסטוריה ויוצרים את המציאות, לטוב ולרע. אמנם הקב"ה הוא המסתתר מאחורי המאורעות ומתזמן אותם. המעשים הגדולים נעשים אמנם בידי בני האדם, אך את הנסיבות והתזמון, אותם מרכיבים היכולים לשנות את ההיסטוריה מן הקצה אל הקצה, קובע הקב"ה. במבט כנה ניתן לראות עיקרון זה בהיסטוריה האנושית כולה, כמו גם בחיינו הפרטיים. כמה דברים בחיינו החלטנו בגלל צירופי נסיבות שונים? או בגלל תזמון מסוים בו היינו נתונים? לא מעט בכלל. במקומות אלו, לתפיסתי, נכנסת ההשגחה, שם נכנס האל המסתתר בשפריר חביון, שם הוא משפיע את השפעתו, שם הוא אומר את דברו. נכון, קשה לשמוע כך את קולו של ה', זו לא נבואה, אבל גם קולות מעין אלו, קולות סמויים בדציבלים נמוכים, נדרשים אנו ללמוד לשמוע.
"על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור". שמה של המגילה מעיד על עניינה. הפור, הגורל, הוא העניין המרכזי של המגילה. המן הטיל גורל. בתפיסתו הכל זה עניין של פעולת אנוש ומזל. אנו יודעים כי "אין מזל לישראל". אין גורל סתם. הפור נקבע מלמעלה ע"י בורא שמיים וארץ. בדיוק אותן נקודות בחיים הם הנקודות בהם מתגלה הקב"ה בחיינו, במקומות של הפור, בהם האדם לא יכול לשלוט. שלטונו של הקב"ה מתגלה איפוא דווקא, בפורים. האדם נדרש איפוא ללכת בדרכם של אסתר ומדרכי ולפעול ולהתאמץ עבור תיקון העולם, אך בצד זאת עליו לזכור, כפי שלמדו אסתר ומרדכי על בשרם, כי ישנו בחיים מקום משמעותי של פור, של דיבור ופעולה אלוקית במציאות האנושית.
הכותב משמש כרכז גרעיני נחשון של בני עקיבא במחוז דן