"למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג מ"ג)
בעוד כי לגבי כל העניינים השייכים ליציאת מצרים כתוב בתורה "למען תזכור", "זכור" וכדומה, לגבי סוכות כתוב לשון "ידיעה" ויתרה על כן, לא למען תדעו אתם, אלא למען ידעו דורותיכם. ובודאי שאין זה במקרה ולכן עלינו לתת את הדעת על כך כדי להבין את המסר שמסרה לנו כאן תורתנו הקדושה.
כשלב ראשון, עלינו לעמוד על מעמדו של חג הסוכות במעגל שלשת הרגלים שהם חטיבה אחת עצמותית בזמני ישראל. פסח, שבועות וסוכות מיוחסים לפי מיקומם בלוח השנה לפי המצבים השונים של התבואה: חג האביב, חג הקציר וחג האסיף. השמות האלו נתבארו היטב ע"י המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' (פרק מו). הרב הוטנר זצ"ל בספרו פחד יצחק מבאר את דברי המהר"ל ואומר: "וכפי שאנו מסבירים לעצמנו דבריו של המהר"ל ענינם של ג' שמות הללו כך הוא: שלש הן נקודות המגע של השליח עם משלחו. יצירת השליחות על ידי המנוי, קיום השליחות על ידי מילוי התפקיד, החזרת השליחות למשלח על ידי אמירת עשיתי שליחותך. יצירתה של כנסת ישראל ומינויה לשליחות יוצרה שייכת היא ליציאת מצרים. וזה הוא חג האביב על שם ההתחלה (כדבר באיבו). עבודתה של כנסת ישראל בתורה ומצות אשר זה הוא מילוי תפקידה, שייכת היא למתן תורה, וזה הוא חג הקציר, על שם העבודה והשגת השלמות על ידה. והחזרת השליחות של כנסת ישראל אצל משלחה כשתשוב כנסת ישראל אל משלחה באחרית הימים, כאשר יושלם המעגל ותאמר לו 'עשיתי שליחותך' שייכת היא לחג הסוכות. וזה הוא חג האסיף ע"ש החזרת הרכוש אשר בשדה לבית בעליו".
מכאן שבעצם בעוד פסח מהווה נקודת התחלה ושבועות במובן זה מייצג את כל משך ההיסתוריה, היינו הווה מתמשך, מקומו של חג הסוכות כחג משיחי מובהק הוא בעתיד, באחרית הימים, בסוף הגלות. המימד המשיחי הזה מסביר גם את ענין השמחה היתירה שבחג הסוכות: "ושמחת בחגך". זהו החג בה"א הידיעה. וכשאומרים "החג" סתם, הכונה היא תמיד לסוכות. הרמב"ם במשנה תורה בסוף הלכות לולב כותב: "אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה" והוא ממשיך ומתאר את שמחת בית השואבה. ולפי דרכו של המהר"ל, שמחה יתירה זו מקורה היא דוקא בכך ששיא הפסגה של השמחה היא דוקא בעת הגמר. (ועיין רש"י על בראשית א' ז' שמפרש כי עד שלא נגמרה מלאכת יום שני אי אפשר לומר עליה כי טוב) וזאת כי שמחה מיוחדת זו מתיחסת לגמר שליחותה של כנסת ישראל, חזרתה אל משלחה ואסיפתה אל בית בעליה בבואה לשבת בצל סוכתו.
וזאת היא הסיבה שבגללה כתוב לגבי סוכות דוקא לשון ידיעה. כי ידיעה זו אין כונתה סתם ללמדנו על כך שהקב"ה הושיב את בני ישראל בסוכות. לגבי עובדה זו היה די בלשון "זכירה" כמו לגבי ענינים אחרים. אבל ההדגשה העיקרית היא "בהוציאי אותם מארץ מצרים". כי יציאת מצרים היא נקודת ההתחלה כפי שראינו, בעוד סוכות שייך לעתיד לבא. ולכן היה חשוב לציין כי הלעתיד לבא של סוכות טמון כבר בנקודת המקור של יציאת מצרים. האסיף של כנסת ישראל כלול באביב של כנסת ישראל; ולפי לשונו של הרב הוטנר, ה"עשיתי שליחותך" של גמר השליחות הרי הוא גנוז ומקופל בתוך מינוי השליחות דמעיקרא. וזה דבר הדורש דוקא מימד של ידיעה הרבה יותר מאשר ענין של זכירה. שהרי הזכירה שייכת בדבר שאירע בעבר וענינו העיקרי של חג הסוכות שייך לעתיד. כי עצם העובדה של "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" אינו סוף ועומק ענינו של חג הסוכות שהרי סוף ענינו הוא דוקא גמר השליחות שלעתיד לבא. אלא שהוא דבר המסור לידיעת הדורות כי הוא שייך דוקא להבנת ענין יציאת מצרים.
וזאת גם הסיבה לכך שלא כתוב "למען תדעו" אלא "למען ידעו דורותיכם". דורותיכם, פירושו כל התולדות עד סוף כל הדורות. כי יחד עם העובדה של נוכחותו המקופלת של העתיד בתוך מאורע המקור של התהוותה של כנסת ישראל ביציאת מצרים, הפעולה של הגשמת העתיד של "עשיתי שליחותך" שייכת דוקא ל"משך הזרע" של דורותיהם של ישראל. ומתבררת ע"י זה אחדותה המופלאה של כנסת ישראל העוברת את גבולות הזמן והמקום באופן כי הדור האחרון שבאחרית הימים אשר על ידו באה השליחות לסיומה הינו בעצמו חטיבה אחת עם הדור הראשון, כי לא "אתכם" אלא "את בני ישראל" הושיב הקב"ה בסוכות בהוציאו אותם מארץ מצרים. (ויש על כך רמז נוסף במה שנאמר בהגדה של פסח שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה ממצרים דכתיב "ואותנו הוציא משם") וכפי שאותו דור מכונה דור דעה, ידעו דורותיכם "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".
הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת ונזכה לשבת בסוכתו של לויתן לעתיד לבא.