חג הסוכות הוא החג היחיד שבו ישנו ציווי של "ושמחת בחגך והיית אך שמח". בחג הסוכות ישנה מצווה מיוחדת של שמחה. וצריכים אנו להבין מדוע דוקא בחג הסוכות מצווה אותנו התורה על הצורך שנהיה בשמחה.
חג הסוכות, השלישי והאחרון במעגל המועדים של שלש הרגלים, הינו ביטוי לשלב הסופי והמוחלט של התממשות ההיסתוריה הישראלית, דבר הנותן לו פן משיחי.
רמז משיחי זה בחג הסוכות מוצא ביטוי גם במצוות ארבעת המינים שהיא ממצוות החג החשובות, המבטאת ע"פ המסורת את אחדות ישראל ושימת השלום המוחלט בין הפנים השונים הקיימים בעם ואשר התאחודתם יוצרות את עם ישראל. הלולב שיש לו טעם אך אין בו ריח, מסמל את אותם שיש להם מעשים טובים אך חסרי ידיעות בתורה, האתרוג שיש לו טעם וריח מסמל את אלו שיש להם גם חכמה וידיעה בתורה וגם מעשים טובים, ההדס שיש לו ריח אך אין לו טעם מסמל את אותם שיש להם ידיעות בתורה אך אין להם מעשים טובים והערבה שאין לה לא טעם ולא ריח מסמלת את פושעי ישראל שאין להם לא ידיעות בתורה ולא מעשים טובים ורק בשילובם יחד של ארבעת המינים יכל איש ישראל לצאת ידי חובת המצווה של השמחה ברגל, כאילו השמחה אפשרית רק בזמן של תמימות ואיחוד.
שמחה בחג המציין את עברו של העם ושבו מתגלה עתידו יכולה לבא רק במצב ש"לא ידח ממנו נידח", במצב שכל מיטתו של יעקב אבינו שלימה ללא חוסר כלל. ואמנם אין הדבר מצריך שיכוף האחד את עצמו בפני חבירו, אלא הלולב האתרוג ההדס והערבה יחדיו מצטרפים למצוות ארבעת המינים; וכך כפי שבגוף האדם אין איבר משנה תפקידו לשמש כאיבר אחר, כך גם בגוף האורגני של האומה, יש מקום לכל אחד ואחד מישראל וגם לפושעי ישראל יש תפקיד חשוב במהלך הכללי של הגאולה, וכשם שאי אפשר ליין ללא שמרים כך אי אפשר לעולם ללא רשעים. (ויש לשים לב: ישנם כאלו שבלית ברירה, היות וכך גזרה תורה, משלמים מס שפתיים בהזכירם כי אין הלולב כשר ללא ערבות אבל אין זה משנה כלל את דרך חשיבתם והתיחסותם לאלו שמוגדרים כפושעי ישראל בגופם. אבל על אפם ועל חמתם, דווקא ע"י הרשעים המשולים לערבות ובהם מתקיימת בפועל הערבות שכל ישראל ערבים זה לזה. אמנם דבר זה נכון לגבי כל מי שבשם ישראל ייקרא ואע"פ שאין הדבר מתבטא בקיום תורה ומצות, קשור הוא בלב ונפש עם נצח ישראל אשר לא ישקר, וישראל, אע"פ שחטא, ישראל הוא; ואין הדברים נאמרים על ישראל מומר.)
ולכן מתקיים בחג הסוכות מעמד הקהל המבטא את האחדות הכוללת בעם ישראל.
ואמנם הפן המשיחי של חג הסוכות מתגלה ובא לידי ביטוי גם בהפטרה אותה קוראים ביום הראשון של סוכות היא הפטרת גוג ומגוג שמנבא זכריה שעתיד ד' להיות "למלך על כל הארץ", בה מתאר הנביא את כך שכל העמים יעלו לחוג את סוכות בירושלים, אך זאת רק לאחר ש"ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה". הפרק כולו מתאר עוינות אוניברסלית כלפי ירושלים עד לקבלת אומות העולם את חג הסוכות למוקד ומטרה לעליה אוניברסלית, בבחינת "לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלקי יעקב".
ובימינו עת של סוף המילניום שומעים אנו יותר ויותר על רצון מהאומות לעלות על ירושלים ועדים אנו לנסיונות לקעקע את זכותנו ושליטתנו על ירושלים, זאת גם במסווה של עליה לרגל צליינית. אך בטוחים אנו שהיו לא תהיה וכמאמר הרמב"ם שבנבואות בייחוד בנבואות על סוף תקופת הגלות וחזרת עם ישראל לארצו נבאו הנביאים בצורה כללית, כוללת ורק אלו שיהיו באותה תקופה ידעו את הפרטים המדוייקים; ויתקיים במהרה בימינו מאמר הנביא "אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד'" "ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ד' צבאות ולחוג את חג הסוכות".
ובאיחוד זה של הפן הכללי אוניברסלי והפרטי הישראלי, בהצטרפות עצם האפשרות של שני הדברים יחד יכול להתקיים שמחה באמת, כפי שבא לידי ביטוי בספר קוהלת שלכאורה הינו פסול ופסימי, אך למתבונן בו באמת הוא וסופו וכולו אופטימיות וכולו אומר קדוש.