תלמוד בבלי מסכת סוכה דף ב/א
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה ורבי יהודה מכשיר ...
... מנא הני מילי ?
אמר רבה דאמר קרא "למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל" - עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא.
רבי זירא אמר מהכא "וסכה תהיה לצל יומם מחרב" - עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות.
אמר ליה אביי אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים הכי נמי דלא הוי סוכה ?
אמר ליה התם דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה הכא דל דפנות ליכא צל סוכה.
ורבא אמר מהכא "בסכת תשבו שבעת ימים" אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע .
אמר ליה אביי אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן הכי נמי דלא הוי סוכה ?
אמר ליה הכי קאמינא לך עד עשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת עראי כי עביד ליה דירת קבע נמי נפיק, למעלה מעשרים אמה דאדם עושה דירתו דירת קבע כי עביד ליה דירת עראי נמי לא נפיק.
כולהו כרבה לא אמרי ההוא ידיעה לדורות היא,
כרבי זירא נמי לא אמרי ההוא לימות המשיח הוא דכתיב . ורבי זירא ? אם כן לימא קרא וחפה תהיה לצל יומם ומאי וסכה תהיה לצל יומם ? שמעת מינה תרתי,
כרבא נמי לא אמרי משום קושיא דאביי .
-----------------------------------------------------
אדם אסור היה בעבודות כפיה במשך שלושים שנה אי שם ...
עתה הוא שוחרר לחופשי ... לא עוד אדון לו והזמן שלו הוא ...
מה יעשה ? לאן פועם ליבו ?
מה ירגיש כי חסר לו יותר מכל, כי נלקח ממנו בכל אותן שנות מאסר ?
עתה הוא לעצמו. מה ירצה ? ממה יחרד ? במה ייתן את שנותר לו ?
כנגד שלשה אסירים דיברה סוכה השקולים כנגד שלשה מניעי קיום באדם .
הדעת , העונג והחרדה .
אדם יוצא אל דרך חדשה. עתה הוא בין שחרור למימוש. בינתיים הוא לן בדרך בבית לא בית.
הסוכה דירה שבדרך, בין עבדות לאדנות .
בדרך האדם הוא הבטחה, את דרכו מתווה עמוד האמונה .
אמונה בעצמו ביכולתו ובראויותו, כי יכול הוא לבד כי ראוי הוא לבד .
אמונה כי יש לו טוב ורע משלו ... כי רוצה הוא להיות שמש .
בינתיים על כל פנים נפשו מלאה עננות וקדרות . בין שימחה לבין אימת הכישלון .
הסוכה צלא דמהימנותא , עננים של כבוד, ראשיתה של מלכות .
גיאמטריה סוכה עולה לשורש האמונה תשעים ואחד .
הנה הוא האסיר הראשון – אסיר הדעת . שלושים שנה לא ידע כלום , לא קרא כלום לא חשב כלום , לא הכיר כלום . עתה עם שחרור רוצה הוא לדעת . שאלות לו בלי סוף ותשובות מבקש . על עצמו על העולם על התכלית .
היה עבד כי נבער מדעת ועתה יהיה לאדון בר דעת . בדעת יכיר בין טוב לרע .
בדעת סולל הוא דרך משלו .
"עד עשרים אמה אדם יודע ."
הוא בדרך אל הדעת אם כי אין לו עתה מעליו אלא עננה של אמונה ,
מאין השערות על חייו על העולם על התכלית ...
אורות מקיפים שעליו להופכם לברורים ומבוררים, לחלק פנימי ממנו ...
אורות עננה , אף אם מאירים לעיניו של עבד, עיניים מושפלות צופות פני קרקע,
הנה עיני בן החורים צופות פני שמש, שמים ותכלת ... עיני חוף ים בשעת צהרים ...
יתכן כי תגבר עליו בדרכו העננה, ותשבהו רוח השערות ותעתועים,
הצל כבר מוטל עד עליוני עליונים,
בדרך ללא מציאות וללא חוק ...
"למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא."
יתכן כמובן שאסיר הדעת כל שיבקש יהיה להשלים את החסר באותן שנים . מה עבר בעולם .
לא דעת יבקש אלא זיכרון .
מה קרה מה אמרו מה שאלו ומה השיבו . (אשליה מתוקה כי בזיכרון אנו נצחיים .)
ישנן היטב את כל השאלות ואת כל התשובות של דורות רופאים ראשונים והנה לו ספר מרקחות לתחלואים אחרונים, והיה הוא שמש לאשר חדש תחתיו אין ...
(אשליה מתוקה כי הכול עומד ומוכר)
"ההוא ידיעה לדורות היא."
אדם הזיכרון חי בעבר, חומק אל העבר . איננו חי הווה, איננו חי הוויה ...
"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ד' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִאֶרֶץ מִצְרָיִם:
כִּי אִם חַי ד' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם:"
הנה הוא האסיר השני – אסיר העונג .
שלושים שנה לא נוח היה לו . רווה עינויים וייסורים . הן בגופו והן בנפשו .
עתה תערב עליו הנוחות . את שנעים לו בלבד יבקש לעצמו .
היה עבד כי סבל יהיה לאדון כי יתענג .
את הטוב ואת הרע ירגיש בנועם .
עיקרון העונג יסלול לו דרך משלו .
יתכן כמובן כי אסיר העונג ימצא את הנוחות דווקא בחיי הרגל ומסגרת .
בין ד' אמות של מחיצות ... מצוות אנשים מלומדה ...
יאמץ לו טוב ורע רק כדי להרגיש נוח כי כאן מותר ושם אסור ...
כי כאן זה אני ושם זה הוא ...
כי עייף הוא תמיד לגבור על עצמו, להיות רק גשר ...
אל אופקים חדשים של בריאה וקיום ...
"למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות."
יתכן כמובן כי בדרכו של אסיר העונג ייפגש עם ידיד או שניים ...
ידיד מבוגר יותר שכבר לפני שנים יצא אל דרך משלו ...
בצד הדרך תחת עץ או שפת מעיין יסעדו בשניים , יצחקו בשניים , ינמנמו בשניים ...
לפני פרידתם לא ייפרדו אלא מתוך עצה טובה לדרך ...
עצה של בעל דבר ושנים בדרכים ... אך אל חשש , זוהי רק עצה לא דרך ...
"התם דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה ."
יתכן כמובן כי אסיר העונג לא יחדל דעת מכאובים וייסורים בדרכים ...
כי כל הדרכים רק ייסורים ומכאובים ובלבולים גדולים ...
ויבקש לו אסיר העונג עונג אחר ... שלא מהאי עלמא ...
האדם יתחמק לו מין הווה ... אל העתיד ...
"ההוא לימות המשיח ."
הנה הוא האסיר השלישי – אסיר החרדה .
שלושים שנה אכל על שולחן אדונו, ישן על מיטתו וגר בביתו .
לא שאל למחר לא זכר את אתמול . שום איום לא ידעו חייו היום .
היום כמו אתמול כך גם מחר ... באין שינוי הכול הוא לנצח ...
עתה הוא ישן בדרכים . את האוכל רודף הוא ובית לו אין .
בכל רגע הוא במקום אחר . ומחר ?
הכול חולף - מילא . אך גם אני עצמי פה לרגע נעלם ... ודי ברגע של מחשבה כזו למלא כל עלמין אימה עד בלי מקום ...
יתכן כי בחרדה יסלול לו דרך משלו . תחושת האבדון תמלא אותו רוח –
רוח עזה למשמעות משלו – רוח למקוריות – לחד פעמיות .
רוח לאחווה לאהבה לידידות ... רוח למרד לצדק ...
" עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי."
יתכן כי בחרדה יבחר לו דרך שכבר קיימת כי לפני הכול יבקש לו שוב ביטחון שאבד . דרך מוצקה וקבועה מאין כמוה . עם יסודות מוצקים המחזיקה רבים , רבים ...
יתכן כי תחת האבדון תמלא כרסו תאוותנות ... אכול ושתה כי מחר תמות ... ללא כל משמעות ממעל או מתחת מתוכו או מחוצה לו יבקש רק את השובע ... כל גחמה מיד יבקש לו ...
מחיצות של ברזל יקים בינו לבין כל תכלית ...
יתכן כי אסיר החרדה יבקש להיות לאדון הטבע ...
לדעת את החוק הממית ... במרוץ נגד מתתו , אולי יקדימנו בתרופת הפלא ?
אולי במכונת הפלא ?
בחומות של טכנולוגיה יבצר את חייו ... מי יודע אולי המוות יישאר בחוץ ...
"מעתה עשה מחיצות של ברזל וסיכך על גבן ."