אם תשאלו "איפה אתה ביום כיפור"? סביר להניח שתשמעו "בבית הכנסת". רוב האנשים הולכים לבית הכנסת ביום כיפור, לפחות לתפילת נעילה, ואם אתם מתעקשים וחושבים שרובם לא הולכים לבית הכנסת אז בטוח שרובם צמים כך הם מצהירים בסקרים שנערכים מידי שנה לקראת יום כיפור. למה דוקא יום כיפור? אולי כי הוא מובן ומתבקש יותר מכל החגים האחרים. אנשים מבינים שיום אחד של "לא לנסוע ברכב" או "לא לאכול" או "יום של חשבון נפש" הוא דבר לגיטימי ומבורך.
יום כיפור קיבל אופי לאומי של יום "חשבון נפש" אישי. חיטוט פנימי (בניגוד ליום הזיכרון לרבין, להבדיל, שמקבל בשנים האחרונות יותר ויותר אופי של יום חשבון נפש לאומי על המצב החברתי במדינה), עברות מול מצוות, זכויות מול חובות. אנשים לא נוסעים כי הם מכבדים את היום הזה, יש בו משהו קדוש, נעלה, יום של התכנסות פנימית. מראה בתי הכנסת בערים בזמן תפילת נעילה (מחזה שאני רואה אותו כבר כמה שנים וכל פעם מחדש הוא מעורר תחושות נפלאות) הוא מראה אחר, שונה, מכל התכנסות ציבורית בהזדמנות אחרת. הוידוי על העברות, אמירת "אבינו מלכנו" לפני ארון הקודש הפתוח, זעקת "שמע ישראל" ו"ה הוא האלוקים" לא מותירה את האדם כפי שהיה ולו לשעה אחת.
אפילו הנסיעה באופניים על הכבישים הריקים מעידה כאלף עדים על ההתכנסות הציבורית ביום הזה.
נדמה לי, בכל זאת, שיש לנו כחברה, במיוחד בשנה זו, שנה לאחר מלחמה, כשהמצב הבטחוני מידרדר וקולות מלחמה נשמעים ברקע, לחשוב על היבט נוסף ביחס ליום כיפור.
בשום מקום בוידוי או בתפילה אין לשון יחיד. איננו מתוודים "אשמתי, בגדתי, גזלתי" אלא תמיד בלשון רבים "אשמנו, בגדנו, גזלנו". איננו נחתמים לחיים או חלילה להיפך רק כפרט אנחנו קודם כל חברה, קודם כל ציבור, ורק לאחר מכן פרט. התפילה שלנו על השבויים, על חיילי צה"ל, על העובדים שלא מקבלים משכורות או על פועלים מנוצלים צריכה להקדים את בקשתנו הפרטיות הכל-כך חשובות אך נוגעות רק אלינו, משום שגם נוסח התפילה הפשוט שואל "איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשבע" ורק לאחר מכן "ובריות בו יפקדו" מי שרואה את עילויו שלו בתוך עילוי הכלל יתפלל קודם כל על הכלל ורק אחרי זה על חייו שלו.
אחד מהדברים שאולי צריכים לעמוד נגד עינינו הוא הסיפור על האשה השונמית, הפשוטה כל-כך והמופלאה כל-כך, חשוכת הבנים, שעומד הנביא אלישע ומציע לה את כל טוב העולם רק שתבקש ותשובתה הישירה והתמימה "בתוך עמי אנכי יושבת" וכי אם אתה הולך אל המלך עכשיו כל מה שתבקש הוא בשבילי אני חלק מהציבור, חלק מהעם, איני מוכנה ואיני יכולה להתכנס בתוך צרותי שלי ולבקש רק על עצמי.
אין לנו פריבילגיה להתכנס בתוך עצמנו, אנו בדור שזקוק לתפילות הכלליות הללו. העם שמבין את גודל היום הזה ושותף למצווה העיקרית שלו, הצום, צריך גם לגדל את תוכן היום הזה, להתפלל לתיקון הכלל, לחשוב על בעיות השעה הלאומיות, לרצות ולשאוף לקיבוץ נדחי ישראל מכל הגלויות העשירות והעניות, להתפלל להנהגה ראויה, לשלום של אמת ורק מתוך תפילה גדולה שכזאת יראה הפרט את עצמו ראוי גם להתבונן פנימה לראות היכן הוא עומד ביחס לבקשות הללו, ואם הוא רואה את עצמו רחוק יתקרב.
זוהי תפילה של יום כיפור, שגורמת לאדם להתעלות, לשאוף ללמעלה, תפילה שכזאת אינה מותירה את האדם במצבו שלו אלא הופכת את אישיות לגדולה יותר וממילא תיקונו, כמו תיקון הכלל, קרוב ואפשרי יותר.