ראיונות קבלה, ולא משנה לאן, הם עסק מסובך מאד. אתה מגיע נבוך ומפוחד, עם כל הלבטים האישיים שלך והחסרונות, וצריך ב- 10 דקות לשכנע את המראיין, שדווקא אתה, מתוך כל 200 האנשים שיושבים בחוץ ומחכים (שכולם תמיד נראים לך מה-זה תותחים..), הכי מתאים לתפקיד.
עברתי השנה לא מעט ראיונות (ככה זה כשאת בשנת שירות ואין לך מושג מה את רוצה מעצמך שנה הבאה..). ב-2 הראשונים הגעתי עייפה, לבושה הכי זרוק שאפשר. כששאלו אותי למה לדעתי אני הכי מתאימה לתפקיד, התחלתי לחשוב יותר מידי לעומק. היססתי וגמגמתי, ונחשו מה- לא התקבלתי...
בראיונות הבאים, כבר למדתי את הלקח. הגעתי מתוכננת, לבושה טיפ-טופ, מחייכת ומשדרת בטחון עצמי למרחקים. יודעת מה בדיוק אני הולכת להגיד, איפה ומתי, ולמה כדאי להם לקבל רק אותי. המעטתי מאד בתכונות הפחות טובות שלי, והדגשתי בלי סוף את כל היתרונות ואת כל הדברים בהם אני יכולה לתרום למקום. זה עבד, ובגדול! התקבלתי לכל המקומות, ונשאר לי רק לבחור לאן ללכת...
יום כיפור הוא ראיון הקבלה הכי גדול של החיים. לא מדובר פה על איזה תפקיד זוטר בעבודה, שירות לאומי, או מקום לימודים מסויים. מדובר פה על החיים שלנו! מי יחיה ומי ימות. מי ינוח ומי ינוע. מי יישפל ומי ירום. המראיין שלנו הוא הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו. הוא מסתכל על הנתונים שלנו, וצריך להחליט אם אנחנו מתקבלים לעוד שנה בעולם הזה. וגם אם כן, מה הם תנאי השכר ועם אלו מכשולים אנחנו עומדים להתמודד.
דווקא בגלל זה, כ"כ מוזר, שבמקום לייחצן את עצמי בזמן קריטי כ"כ. להוציא מהבוידעם את המעשים הטובים ולהדגיש אותם כדי לשכנע שמגיע דווקא לי להתקבל לספר החיים הטובים, אני כל התפילה מוצאת את עצמי רק מזכירה לה חטאים שאפילו אני כבר הספקתי לשכוח, ורק נותנת לו עוד ועוד סיבות לתת לי תשובה שלילית. זה נוגד כל היגיון. אני במקומו כבר מזמן הייתי שולחת את כל עם ישראל הביתה ופותחת יום ראיונות חדש...
אלא שזה אולי כל ההבדל בין אלקים לבן אדם. כשאתה מתראיין אצל אדם רגיל, הוא לא יודע עליך שום דבר קודם. מה שאתה מוכר לו, זה מה שהוא יודע עליך. אתה יכול להיות הטיפוס הכי מרדן בעולם. אם ב-10 הדקות האלה תהיה מנומס וצייתן, הוא יהיה בטוח שאתה כזה. ה, לעומת זאת, הוא קצת יותר מתוחכם. הוא מכיר אותנו טוב-טוב עוד לפני שנולדנו. יודע בדיוק מה חזק אצלנו, וגם מה החולשות שלנו, עד הצדדים הכי אפלים באישיות. לשחק מולו את הצדיקים, זה לעשות מעצמנו צחוק. הרי הוא יודע מי אנחנו באמת ומה אנחנו שווים.
כנראה, הדרך היחידה שנשארה היא להיות הכי כנים שיש. להגיד לו: "כן, אלקים, אנחנו יודעים. חטאנו, פשענו. אבל לפחות אנחנו מתחרטים על זה, ויש לנו כוונות טובות לעתיד. ואנחנו מתחננים לפניך - למרות כל הרעות, וכנגד כל הסיכויים - תסלח לנו ותושיענו.