חידה: כמה תלמידים בארץ יודעים למה חוגגים את יום ירושלים?
לא, זה לא עוד מאמר עגום על מצב החינוך הארץ. זהו מאמר עגום על הסיבות, או המחסור בהן, לחגיגות יום ירושלים.
את יום ירושלים אנחנו רגילים לחגוג עוד משחר ילדותנו. כל מי שגדל בבני עקיבא, בהתנחלות, בירושלים או סתם בבית עם אוריינטציה דתית לאומית, התרגל ללבוש כחול לבן ביום כ"ח באייר, לעטות על עצמו דגל גדול ולעלות לרחבת הכותל לשמוח עם העיר ועם תושביה על שחרורה ואיחודה.
התרגלנו להתעטף בפטריוטיות אמיצה ולדבר על הנס הגדול שקרה לנו כשעמדנו מעטים מול רבים ושחררנו את הר הבית, לברך על האפשרות שיש לנו לעמוד מול הכותל ולהתפלל, ובכלל - לחגוג את היום הזה משל היה יום העצמאות.
אלא שליום זה וליום העצמאות אין, במחילה, הרבה במשותף.
נכון, כאן כבשנו וכאן כבשנו; כאן שחררנו וכאן שחררנו; כאן החלנו ריבונות וכאן? האם גם כאן החלנו ריבונות?
רשמית כן. רשמית אנחנו שולטים בירושלים המזרחית כמו גם בירושלים המערבית.
אלא ששימו לב: במדינת ישראל, למעט בודדים מאיתנו, איננו קוראים לאילת אום-רשרש, או לרמת אביב שייח מוניס. הפכנו אותם לחלקים אינטגרליים ממדינת ישראל, בעוד שירושלים, גם ארבעים שנה אחרי נחלקת ל"ירושלים המזרחית" ו"ירושלים המערבית". באם באמת איחדנו את העיר?
הבעיה האמיתית ביום ירושלים דומה מאוד לבעיה האמיתית של המתנחלים.
בעוד שתמיד חשבנו שכשאנחנו מתנחלים בארץ ישראל אנחנו גם מתנחלים בלבבות וכובשים לנו מקום של כבוד בין אזרחי המדינה - ורק עם הפינוי האכזרי של גוש קטיף נוכחנו לדעת שמעולם, בעצם, לא הצלחנו באמת להתנחל בליבו של אף אחד, כך גם ירושלים המאוחדת מעולם לא ריגשה אף אחד חוץ מאיתנו.
40 שנה אנחנו חוגגים את יום ירושלים, אבל לא עושים דבר על מנת להפוך את ירושלים לחלק בלתי נפרד ממהותה של המדינה, ולכן חגיגות הארבעים נחגגות רק על ידי קומץ קטן של אנשים. אפילו אומות העולם לא מכירות בנו עדיין כריבונות השלטת על כל העיר.
יש כל כך הרבה לעשות עד שירושלים תוכר באמת כבירתה האמיתית, השלמה, המאוחדת והאולטימטיבית של עם ישראל בארצו. ואני לא מדברת רק על משרדי הממשלה שאינם נמצאים כולם בבירה, כיאה למדינות מתוקנות. הרי אפילו השגרירים הזרים אינם מתגוררים בעיר שאנו מכריזים כי היא בירתנו הבלתי מעורערת.
ירושלים היא אולי מרכז תורני גדול, המושך אליו תלמידי ותלמידות חכמים מכל רחבי הארץ והעולם, אולם כמה סטודנטים חילונים נשארים בעיר כאשר הם מסיימים את לימודיהם בה?
הזאת העיר שיאמרו משוש לכל הארץ? 78% (שבעים ושמונה אחוזים!) מתושבי המדינה לא היו מעתיקים את מגוריהם לעיר הבירה של מדינת ישראל, וירושלים הולכת ומתבססת כעיר של דתיים וערבים בלבד.
40 שנה, 40 ימי ירושלים. 40 חגיגות שחגגנו לבד. 40 שנה שהצלחנו, שוב, לא לזהות את הבעיה המרכזית שבאיחודה של העיר. איחוד של עיר אינו צריך להיות רק עבודה טכנית, כמו שהתנחלות אינה צריכה להיות רק טכנית - הקמת בתי מגורים וזהו. מי שרוצה להתנחל בלבבות, לכבוש לירושלים מקום גם בלב תושבי המדינה, אינו יכול, לדעתי, להרשות לעצמו ללכת לחגוג השנה שוב רק עם עצמו ועם חבריו את היום הזה. הוא צריך ללכת לעם, ללמד, להשקיע. הוא צריך לחוקק חוקים, להחזיר את הכבוד לעיר הזו. להשיב אליה את שגריריה, את כוחה. את יום ירושלים נוכל לחגוג כאשר עם ישראל יכיר בחשיבותו של היום הזה, בחשיבותה של העיר הזו ובמרכזיותה בהוויה הישראלית התרבותית והמדינית. או-אז תהיה ירושלים אכן משוחררת.