הבוקר האכלתי את הבן שלי במעדן בטעם שוקולד. השוקולד לכלך (באשמתי) את הבגדים שלו ושלי. על השולחן היה מונח עיתון ובו תמונה מהימים ההם כשהגהנום עלה מן השאול. פתאום אחזה אותי חרדה גדולה כשנזכרתי בשבריריות הנוראה של הקיום היהודי, ובשבריריות של הקיום בכלל.
ביום השואה אני בדרך כלל מחפש היכן אפשר להתחבא. קשה לי לשאת אל סיפורי הזוועה ואת הסרטים בשחור לבן הם מפחידים אותי כהורה, האימה שבהם מתחדדת הרבה יותר. לפעמים ביני לבין עצמי אני שואל למה לכל הרוחות צריך את זה?
אבל יחד עם רגע האימה נגע בי גם רגע של חסד. רגע שבו אפפו את הבית, הילד שלי ומעדן החלב הוד והדר. מין עונג אינסופי המסך אל תוך ההתרחשות היומיומית, בה אני מאכיל תינוק בן חצי שנה במעדן בטעם שוקולד (אל תגלו לאשתי). העולם כולו בנוי על היחס בין היש והאין, בין ההוויה להעדר, ובאנושיותנו אנחנו זקוקים להעדר, לפחות כאפשרות בכדי לחוות את משמעות היש.
הסופר קצטניק דיבר על השואה כ"פלנטה אחרת", בכך רצה לתאר עד כמה בלתי נתפס מה שאירע שם. ישנה סכנה בהבנה פשטנית של הגדרה זו, מכיוון שברגע שאתה מניח אותה על פלנטה אחרת היא עלולה להפוך ללא רלוונטית. האמת היא שהשואה נעה על אותו הציר של החיים שלנו, היא רק נמצאת בקוטב של ההעדר, העדר כל הטוב אותו אנחנו מכירים. בכך היא מסמנת לנו עד כמה נוראי הוא הרוע ועד כמה יש להוקיר כל רגע של אור.
החברה הישראלית רגישה מאד ולעניות דעתי בצדק. לא יתכן שעם שצרובים בבשרו מספרים ינהל את חייו הציבוריים והאישיים בלי רגישות מיוחדת, ממש כשם שמצוות רבות בתורה נשענות על זיכרון העבדות במצריים.
מי שהרגיש מה היא אכזריות ללא גבול לא יוכל לזלזל בחמלה. מי שגדל על סיפורי הזוועה של סבא וסבתא לא יוכל שלא להתמוגג על ריח של תינוק אחרי מקלחת. לכן גם למי שמרגיש שהמשא הזה מאד כבד לו (והוא אכן משא כבד) כדאי יום אחד לעשות מאמץ כדי לזכור.