מות האלו-קים / חיים חפר
יהודים חרדים אינם מבקרים באושויץ. המקום הוא מחוץ לתחום * במקום ההוא מת האלו-קים שלהם, האל החנון והרחום * במקום ההוא, שבו שכנו יחדיו האכזרים והתמימים * אין מקום ל"אל נקמות אד-וני" ולא ל"אל מלא רחמים" * רק להביט אל מחלפות השיער של העלמות, אל הררי המשקפיים, אל נעלי הילדים * אל התנורים הקרים המספרים כמיליוני עדים * כי אלו-קים לא היה שם, לא. לא היה שם אלוקי היהודים **
יהודים חרדים אינם באים לאושויץ. באים ילדי השומר הצעיר, באים ילדי התק"ם * הם בוכים את שבר בת עמם, בוכים את עמי העולם ושתיקתם * בוכים את התהום אשר אליה הגיעו הטורפים אשר באדם * ואין איתם כיפה שחורה ואף לא כיפה סרוגה רק הדמעות והאלם * ואין אלו-קים שם, כי הם יודעים שהאלו-קים הוא הוא, שלא נברא בצלם * אלו-קים הוא שלא נברא בצלם אדם, בצלם תינוק שאימו נשחטה * בצלם מיליון וחצי ילדים - עם שלא ידע ולא חטא * והאלו-קים הזה, של כל הכיפות והשטריימלים, של זקני הרבנים ופיאותיו של הילד * לא שלח מלאך, ולא עצר את המאכלת * - והיהודים החרדים אינם באים לאושויץ. כי שם מת האלו-קים, מת באש המשרפות האוכלת **
אני הייתי שם, באלף תשע מאות חמישים וארבע * התנורים שתקו. אין עשן מתוך הארובה * הפולנים טרם הספיקו לקבור את שאריות העצמות, ואני דרכתי עליהן בנעלי. ואולי דרכתי על אצבעותיה של בת דודתי, או על גולגלתו של השכן שגר מעלי * ואולי על צלעותיו של החבר שלי, אולג הוכצייט, (שאביו היה קפו), אולי * דרכתי - ופתאם הסרתי את הנעליים, והמשכתי לדרוך, יחף * וכפות רגליי היו עם העצמות האלה, גם כבול אליהן, גם מרחף * וחברי המשלחת כבר ישבו באוטובוס והמדריך סופר, והנהג צפר * ואין רוח אלו-קים, ולא יד אדו-ני, רק עצם אל עצם, ועפר אל עפר **
חזרתי לאושויץ. אלף תשע מאות שמונים ושלוש * חזרתי אליה כמו אל המקום הקדוש מכל קדוש * כי שם הוא כתל הדמעות, יותר מכל כתל אחר * שם עדיין בוערות העצמות, יותר מכל הסנה הבוער * שם הלוחות השבורים והמרוסקים שלי שבין דִבֵּר לדִבֵּר * חזרתי לאושויץ וראיתי ישראלים המהלכים בה בראש גלוי * ובוכים מול הררי הנעליים והררי השיער, והררי המשקפיים * וראיתי את הכאב והזעם הצועקים מבעד לעפעפיים * וראיתי סב ניצול מטרבלניקה ונכדו יליד בת ים * והם מתרפקים זה אל זה ואינם יכולים לעמוד בבכיים * - אבל אלו-קים לא היה שם. כי איננו. כי אינו קיים **
יהודים חרדים אינם באים לאושויץ. אל הקדוש מכל קדוש. אל המר ממר * כי אלו-קים שלהם מונח שם. מת. שלד. ערער * ואין צידוק הדין, ואין ניחומים. ואין קדיש. ואין דבר **
('ידיעות אחרונות', תשמ"ז)
והתגובה:
אלו-קים לא מת באושויץ / ישראל וולמן
אלו-קים מת באושויץ, כתב חיים חפר בעיתון זה והוא צודק, בכל הנוגע לאלו-קים שלו זה שהוא בודה מליבו.
כי אלו-קים של המסורת היהודית ההלכתית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלו-קים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס חייכני, המשפיע אך טוב על ברואיו, איננו עובד אלו-קים אלא עובד אלילים.
"חובשי הכיפות" עובדים לאלו-קים אחר. אלו-קים, שהוא גם אל קנא, וגם פוקד עוון אבות על בנים, וגם מיטיב עם רשעים ומרע עם צדיקים. זהו אלו-קים, שהוא חידה, והחידה הזו היא הכרח. כי בלעדיה, המאמין אינו "מאמין". הוא "יודע". כי בלעדיה אין אמונה ואין בחירה חופשית ואין עמידה בניסיון ואין אלו-קים.
ומכאן - לעובדות. חפר כותב "יהודים חרדים אינם באים לאושויץ, באים ילדי השומר הצעיר, באים ילדי התק"ם... ואין איתם כיפה שחורה ואף לא כיפה סרוגה". טעות. יהודים חרדים ביקרו שם במאות, אולי באלפים. "אולי", כי איש לא חשב לטרוח, כמו חפר, למיין את הנכנסים לאתר על פי סוג פיסות הבד שלראשם.
אין עוד מגזר חברתי, שעיסוקו בשואה אובססיבי יותר מזה שבחברה החרדית. לא רק שאין הכחשה - יש אף הגזמה, שמובילה לעיוות נורא, לניסיון לתת "תשובות" בנוסח הרב פרץ, כדי לסבר אוזניהם של תמימים וטיפשים.
ובאשר ל"כיפה הסרוגה". בימים אלו ממש מסיירים עשרות סטודנטים דתיים מ"בר אילן" במחנות ההשמדה. תנועת בני עקיבא שולחת, מידי שנה, קבוצה של מדריכים לסיור בפולין.
זאת ועוד. הציונות הדתית מציינת שני "ימי שואה" מידי שנה. זה שקבעה המדינה, בכ"ז בניסן, וזה שנקבע בעבר כיום הקדיש הכללי - י' בטבת. בראשי כמה מישיבותיה עומדים אנשים, שבשבילם החיים הם שיג ושיח אין סופי עם ריבונו של עולם, זה ששמע אז את זעקות יקיריהם במשרפות, וזה שמעלה היום את תלמידיהם שנפלו בסערה השמיימה.
ואלו-קים שלהם חי וקיים וגדול ונורא.
האמונה באלו-קים איננה אמונה על תנאי. היהדות פוטרת, אמנם, את מי שמת קרובו מקיום מצוות, אבל היא מתעקשת לתבוע ממנו לברך "ברוך דיין אמת". הוא גם נדרש לומר, דווקא אז, "יתגדל ויתקדש" על מי שנטל ממנו את אהובו.
אהרון הכהן, אחי משה רבינו, שכל את שני בניו באש האלו-קים. כאשר נתבשר על מותם הגיב בשתיקה: "וידום אהרון". איוב, לעומתו, איש תם וישר וירא אלו-קים, שאיבד את כל אשר היה לו עלי אדמות, זעק אל האלו-קים זעקה גדולה ומרה. היהודי המאמין יימצא לעולם בין שתיקת אהרון לזעקת איוב, ויכבד את גזר דינו של מי שאמר והיה העולם.
כי אלו-קים של המסורת היהודית ההלכתית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלו-קים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס חייכני, המשפיע אך טוב על ברואיו, איננו עובד אלו-קים אלא עובד אלילים.
"חובשי הכיפות" עובדים לאלו-קים אחר. אלו-קים, שהוא גם אל קנא, וגם פוקד עוון אבות על בנים, וגם מיטיב עם רשעים ומרע עם צדיקים. זהו אלו-קים, שהוא חידה, והחידה הזו היא הכרח. כי בלעדיה, המאמין אינו "מאמין". הוא "יודע". כי בלעדיה אין אמונה ואין בחירה חופשית ואין עמידה בניסיון ואין אלו-קים.
ומכאן - לעובדות. חפר כותב "יהודים חרדים אינם באים לאושויץ, באים ילדי השומר הצעיר, באים ילדי התק"ם... ואין איתם כיפה שחורה ואף לא כיפה סרוגה". טעות. יהודים חרדים ביקרו שם במאות, אולי באלפים. "אולי", כי איש לא חשב לטרוח, כמו חפר, למיין את הנכנסים לאתר על פי סוג פיסות הבד שלראשם.
אין עוד מגזר חברתי, שעיסוקו בשואה אובססיבי יותר מזה שבחברה החרדית. לא רק שאין הכחשה - יש אף הגזמה, שמובילה לעיוות נורא, לניסיון לתת "תשובות" בנוסח הרב פרץ, כדי לסבר אוזניהם של תמימים וטיפשים.
ובאשר ל"כיפה הסרוגה". בימים אלו ממש מסיירים עשרות סטודנטים דתיים מ"בר אילן" במחנות ההשמדה. תנועת בני עקיבא שולחת, מידי שנה, קבוצה של מדריכים לסיור בפולין.
זאת ועוד. הציונות הדתית מציינת שני "ימי שואה" מידי שנה. זה שקבעה המדינה, בכ"ז בניסן, וזה שנקבע בעבר כיום הקדיש הכללי - י' בטבת. בראשי כמה מישיבותיה עומדים אנשים, שבשבילם החיים הם שיג ושיח אין סופי עם ריבונו של עולם, זה ששמע אז את זעקות יקיריהם במשרפות, וזה שמעלה היום את תלמידיהם שנפלו בסערה השמיימה.
ואלו-קים שלהם חי וקיים וגדול ונורא.
האמונה באלו-קים איננה אמונה על תנאי. היהדות פוטרת, אמנם, את מי שמת קרובו מקיום מצוות, אבל היא מתעקשת לתבוע ממנו לברך "ברוך דיין אמת". הוא גם נדרש לומר, דווקא אז, "יתגדל ויתקדש" על מי שנטל ממנו את אהובו.
אהרון הכהן, אחי משה רבינו, שכל את שני בניו באש האלו-קים. כאשר נתבשר על מותם הגיב בשתיקה: "וידום אהרון". איוב, לעומתו, איש תם וישר וירא אלו-קים, שאיבד את כל אשר היה לו עלי אדמות, זעק אל האלו-קים זעקה גדולה ומרה. היהודי המאמין יימצא לעולם בין שתיקת אהרון לזעקת איוב, ויכבד את גזר דינו של מי שאמר והיה העולם.
('ידיעות אחרונות', תשמ"ז)