אוד מוצל מאש

נולדתי בשם פליציה בספטמבר 1939, החודש בו פרצה מלחמת העולם השנייה. בת בכורה לזוג צעיר, רגינה ולאון שוואם בעיר פשמישל בגליציה שבפולין.

הזיכרון הראשון שלי הוא בערך מגיל שנתיים. אני זוכרת הרבה מאד אנשים, אבל אני רואה בעיקר ברכיים. אני צריכה לשירותים ואין לי למי לפנות. בדיעבד, אני יודעת שזה היה כאשר אספו את היהודים בכיכר העיר לפני שנשלחו לגטו.

כשהחלו האקציות בגטו הבינו הורי שהטבעת מתהדקת סביבם והם עומדים להישלח אל 'הבלתי נודע'. הם החליטו למסור אותי, ילדה בת שנתיים, לאחת השכנות הפולניות. מתקופה זו עולים בי זיכרונות ותמונות של ילדות בבית נוצרי, עונדת צלב, כורעת ברך, מצטלבת ומתפללת ליש"ו, מבקרת בכנסיה והכול מתערבב לקול צלילי עוגב.

הזיכרונות לא רציפים מכיוון שעברתי הרבה ידיים, עד שהגעתי למריה שיחד עם בתה כריסטינה, טפלו בי במשך כחמש שנים.

לא ספרתי על ילדותי לאף אחד, כולל בני משפחתי הקרובים. רק בשנת 1992 בעידודו של בעלי, נסענו יחד לפולין ושם נפגשנו עם כריסטינה.

היא סיפרה לי שכאשר הגעתי אליהם הייתי מורעבת והחבאתי לחם מתחת לכר ואמרתי שזה בשביל אבא שלי. בחיפושים שערכו הגרמנים אחר ילדים יהודים היא התחלתה, שכבה במיטה כשאני תחתיה.

אני זוכרת את עצמי מתחבאת מתחת למיטה.

הבזק נוסף של זכרוני, אני עומדת על המרפסת ורואה רכבות נוסעות וחוזרות והמון רב. כילדה קטנה הסתכלתי, שמחתי לראות את ההמולה הגדולה. בדיעבד, הבנתי שהייתי עדה לגירוש של יהודי פשמישל למחנות.

ידעתי שאני יהודיה אך זה היה סוד איום ונורא, שלא מספרים לאף אחד ושצריך להתבייש בו. האם המאמצת מריה, שידעתי שאינה אימי וקראתי לה צ'וצ'ה (דודה בפולנית) הייתה נוהגת להשתמש ב"שוט" ואיימה עלי, "אם לא תתנהגי יפה אשלח אותך לפלסטינה". לאחר שמלאו לי שבע שנים, (שהות של 5 שנים בביתם) הופיעו שני אנשים זרים והתדיינו עם מריה. אני זוכרת שאחד מהם הושיב אותי על ברכיו ואמר לי שהוא רוצה לקחת אותי לפלסטינה. לא רציתי בשום אופן לנסוע למקום המפחיד הזה, רציתי להישאר בבית עם מריה. הוא הרגיע אותי ואמר לי, שבפלסטינה יש "יותר שוקולד מלחם", שיש על חוף הים בית שהוא עשוי כולו מזכוכית צבעונית. לאחר וויכוחים ממושכים פדו אותי בכסף ונלקחתי לבית יתומים בעיר לודז', שם שהיתי עד לעלייתי לארץ ישראל. (מסלול חיי בארץ מוסד ילדים "אורה" בבני ברק, בית ספר יסודי. בתיכון למדתי בקיבוץ "שלוחות" במסגרת עלית הנוער, לאחר מכן עברתי לביה"ס לאחיות ב - 'שערי צדק' ירושלים).

בגיל שמונה עשרה, קבלתי טלפון לא צפוי מגיס של אמי שהגיע ארצה מפולין ב-1956. הוא מסר לידי מכתב שכתב האח של אמי, יום לפני שכל המשפחה נלקחה למקום 'בלתי ידוע' שמשם הם לא חזרו (המכתב תורגם מפולנית ומיועד לילדה בת 3).

פלה יקירתי,

את המכתב הזה כותב אליך דודך השו, יום לפני שנלקחתי יחד עם אמא ואבא שלך, סבא וסבתא. אנו נוסעים למקום שלא ידוע לנו ואנו לא יודעים אם עוד נתראה.

עתה המלחמה נוראה והרבה אנשים רעים גורמים אסון - לא רק ליהודים, אלא גם להרבה חפים מפשע וישרים. אולי ה' יהיה טוב ואת פלה יקירתי, תגדלי ותהיי לבחורה גדולה, אז תזכרי שאלה שהלכו ואותך עזבו אצל הידידים שלנו - אותך אהבו יותר מהחיים. אני בוכה כשכותב מילים אלה, לא בגלל שאני מוכרח ללכת ולנדוד למקום לא ידוע, אני בוכה בדמעות כי אני פוחד עליך ילדתי הכי יקרה לי. אני פוחד שיחסר לך רגש אם והסבתא האהובה.

אני חושש כשאני חושב שאנשים העסוקים בצרות שלהם, ישכחו אותך ואפילו אם לא ירצו - יוכלו להרע לך. דעי פלה יקירתי שרק באהבה לך, באהבה גדולה, אמא שלך מוכרחה להשאירך ולא לקחת אותך איתה. דודך השו שאוהבך כמו ילדתו, משאיר לדודה אבה את כל מה שיש לו כדי שתוכל לטפל בך - בימים קשים במצב הכלכלי הקיים. הרבה איני משאיר כיוון שאין לי יותר. לו היה לי הייתי בונה בשבילך ארמון מזהב ונותן למלאכים שיטפלו בך - אבל חבל, איני יכול יותר לעשות. הדברים היקרים צריכים להספיק לכם לשנה אחת, אם המצב לא יהיה יותר רע.

אני מאמין שה' יהיה דודך ושבמשך שנה תגמר המלחמה ואז השמש תזרח לנו ואז האמא האהובה, אבא, סבתא, סבא, השו עם דודה סידה, דודה רוז'ה, דוד ברנרד, דודה טיניה, גב' בלוך, מרילה, כולם שמאד אוהבים אותך ועכשיו מוכרחים לעזוב, כולם יחזרו מהנסיעה הארוכה ויביאו הרבה הרבה פרחים יפים להודות לאנשים שאוהבים אותך, לאנשים הטובים שטיפלו בך, פלוניה יקרה. אני מברך אותך ילדתי היקרה בהרבה הרבה מזל, שתגדלי ותהיי ילדה גדולה ויפה ושתהיי בן אדם טוב וישר. תאמיני תמיד שכולם מוכרחים היו לעוזבך - היו רוצים לחיות כדי לראות אותך עוד תאמיני תמיד, תהיי ילדה טובה ואל תשכחי שאת חייבת כשתגמר המלחמה הרבה תודה לדודה שמטפלת בך .

תהיי בריאה ושתהייה לך תקווה.
הדוד האוהב אותך השו.

למכתב הזה יש משמעות עמוקה בחיי. אני מרגישה שזו מעין צוואה. למרות אפס הסיכויים לשרוד, נלחמתי עם כוח רצון רב, בלי גב ומשענת מאחורי; ללמוד, לעבוד, להצליח, להיכנס למשפחה שקבלה אותי כבת לכל דבר, להינשא לבעל שמלא לי את כל החסכים, להקים משפחה דתית לתפארת וזו הנקמה המתוקה שלי.

ועל אף הכל אני כאן "אוד מוצל מאש".

ציפי אלפרט