צפו מטלטל | דודה וואלי היתה גננת 31 שנים ולא היו לה ילדים - קראתי לבת שלי על שמה

לאחר השואה הנוראה והתלאות אותן עברה, דודה וואלי שימשה כגננת במשך עשרות שנים. המוני ילדים התחנכו תחתיה. אבל היא? לא זכתה לפרי בטן | על שמה קראתי לבתי | הסיפור המטלטל של הנערה מסלובקיה

אלעד הומינר, חדשות כיפה 28/04/22 17:27 כז בניסן התשפב

מטלטל | דודה וואלי היתה גננת 31 שנים ולא היו לה ילדים - קראתי לבת שלי על שמה
דודה וואלי ז"ל, צילום: ללא

את הדודה של אשתי, וואלי (ולרי) הכרתי בשנותיה האחרונות, השנים בהן חיה לבד ללא בעלה ז"ל, יעקב (אגון) פלזנברג. וואלי או בשמה העברי בת-שבע, נפטרה בסוף 2015 ללא ילדים בעקבות השואה הנוראה. מספר חודשים לאחר שהלכה לעולמה דודה וואלי, נולדה לרעייתי ולי בת, קראנו לה אֵלָה והיה לנו ברור שהשם השני יקרא על שמה של הדודה. אלה בת-שבע. בפסקאות הבאות אביא בפניכם את סיפורה המרגש של וואלי, הדודה המחייכת.

ב-17 ביוני 1998, הבמאי ומפיק הקולנוע והטלוויזיה היהודי סטיבן ספילברג שלח מראיינים לשורדי שואה, וואלי היתה אחת מהם. את סיפורה חשפה וואלי לראשונה בפני המראיינת איריס שלו, 43 שנים לאחר שחרורה ממחנה הריכוז ברגן-בלזן. 

בת שבע ויעקב פלזנברג ז"ל

בת שבע ויעקב פלזנברג ז"ל 

ולרי רייכנטל נולדה בכפר קטן ליד ברייכל שבצ'כוסלובקיה (סלובקיה של היום) לקסנוואל שלמה וצקרני אוזיניר בשנת 1928. אמה של וואלי נפטרה בעת שהיתה בת 10. אחותה המבוגרת ממנה בארבע שנים, הדה, שרדה את השואה, אך שני אחיה הצעירים, יוסי והרני, נספו.

הכול התחיל בבית קטן בן שני חדרים עם מטבח גדול באמצעו. מחוץ לו היתה גינה עם ירקות ופרחים, וחנות הכולבו אותה החזיק אביה, בכפר בו נולדה היו שש משפחות, השאר, כמה מאות היו גויים. 

"אלינו זה לא יגיע"

הילדה דודה וואלי מאוד אהבה חגים, את כולם. "זאת היתה הזדמנות כי אימא לא היתה עסוקה, העוזרת הגישה ושטפה כלים. היינו יושבים עם אבא ליד האח, ושרים זמירות שבת. עד עכשיו אני מרגישה שאני יושבת על הברכיים שלו. זה היה כל כך מרגש ואינטימי. רק בשבתות היה לו זמן להקדיש לנו"

וואלי למדה עד גיל 14, כיתה ח'. פרנסה כבר לא היתה, האחות הגדולה יצאה לעבוד. "נשארנו אבא ואני בבית. הוא ישב קצת ואמר תהילים, בזמן הפנוי שיחקנו שחמט וכל מיני משחקים. היה שקט מדי והרבה מתח". המציאות כולה השתנתה, נעשתה שחורה יותר ויותר.

בת שבע ואחותה

בת שבע ואחותה הדה ז"ל

עד שלקחו את יהודי הכפר לגטאות, היהודים לא חוו בעיות עם השכנים או המשטרה ההונגרית. "ישבנו בשקט בבית, בפחד, אבל כל אחד חשב שאלינו זה לא יגיע. מעט מאוד שמענו". 

"לא חשבנו שזה סוף העולם"

באפריל 1944 נלקחו בני המשפחה לגטו. בני המשפחה ארזו מעט חפצים ואוכל ועלו על עגלה לגטו ב"בודואזו", שם שהו ארבעה שבועות. "ידענו שצרות באות אבל לא חשבנו שזה סוף העולם". 

בתחילת יוני 1944 העמיסו את היהודים לרכבות. "דיברו על כך שיקחו אותנו לעבודה. היינו תמימים".

וואלי והיהודים הגיעו ל"ישאוקובר", בית חרושת ללבנים, שם היו הרבה יותר יהודים בתנאים מאוד קשים. "שם אף אחד לא ידע מה קורה, ואף אחד לא ידע לקראת מה הולכים. כל אחד היה בפחד נוראי. הבלתי נודע". אחרי עשרה ימים, לאחר קריאות וצעקות, הועמסו היהודים לרכבות בפעם השניה. 

לאחר שלושה ימים נפתחו הדלתות: "מהר מהר מהר"

וואלי אביה, אחותה ואחיה הקטן, יחד עם בת דודה וארבעה ילדים קטנים, דוד ודודה נוספת עם שלושה ילדים (רק אחד מהם נשאר לבסוף בחיים) ושלושה בני דודים נוספים שהגיעו בלי אימא ואבא - כולם עלו לרכבות.

בקרונות היתה זוועה. "אני חושבת שהיתה רק אפשרות לשבת, היה שם דלי לצרכים - אחותי התאפקה שלושה ימים".  לאחר שלושה ימים נפתחו הדלתות ונשמעו צעקות: "מהר מהר מהר".

הגרמנים שנתנו הוראות הפרידו בין הגברים לנשים והילדים, "אני זוכרת שעד שהספקתי להתאושש כבר ראיתי את אבא רחוק כשהוא מחזיק ביד של אחי הקטן. נופפתי לו לשלום. היינו אחותי ואני ובת הדודה עם ארבעת הפיצקלעך". 

בת שבע עם אחותה ובני דודים נוספים

בת שבע עם אחותה ובני דודים נוספים 

"מנגלה תפס אותי בשער של אושוויץ. הוא היה גבוה ויפה"

היו רבים שעזרו בסלקציה. "אני זוכרת שמנגלה תפס אותי בשער של אושוויץ. חלק גדול כבר נעלמו ולא ידענו לאן. הלכנו ימינה. הוא עמד שם, קצין גבוה ויפה. הייתי מאוד נמוכה ושמנה. הוא תפס אותי בזרוע ושאל אותי - 'בת כמה את?'. הסלובקים והפולנים שעבדו שם לחשו לנו להגיד גיל מבוגר יותר כי הצעירים נשלחים שמאלה וזה הסוף. אוטומטית אמרתי 18. הוא שאל - 'את חזקה? את מסוגלת לעבוד?'. אמרתי שכן אז הוא נתן לי דחיפה, ורצתי אחרי אחותי. רק היא נשארה. כל הדודות המבוגרות הלכו שמאלה, לא ראינו אותן יותר".

עבור וואלי הצעירה, ההליכה במחנה היתה מפחידה ביותר, שלא נאמר מזוויעה. "הלכנו בין גדרי תיל שם היו המונים-המונים שצעקו לנו לזרוק להם אוכל. היו עם  בגדי פסים ושמעטס. חשבנו שאלה משוגעים, ולא יהודים שעד לפני שבועיים שלושה היו בני אדם. הם לא עשו רושם של שפויים. מה שהיה לנו זרקנו להם והם התנפלו על זה כמו חיות טרף. אחרי כמה שבועות היינו אותו דבר". 

"שם הורו לנו להתפשט"

וואלי מספרת שהכול הלך מהר מאוד, מאורגן מאד. "עד שהתאוששתי כבר הגעתי לאיזה בניין, שם הורו לנו להתפשט והכל מהר מהר לתוך מקלחות. שם סיפרו אותנו. כולנו ערומות וה-s.sים מסתובבים שם. לא היה זמן לחשוב מה קורה. אחרי זה קיבלנו כל מיני שמעטס לבגדים וספרו אותנו". 

על החיים באושוויץ מספרת וואלי: "עד היום אני לא זוכרת אם כל יומיים קיבלנו חתיכת לחם, כי זה מה שאכלתי. האוכל היה פשוט עשב עם חול מעורבב. כמה שהייתי רעבה לא הצלחתי לבלוע את זה. מים הביאו פעם או פעמיים ביום. ספרו אותנו הרבה מאוד ועמדנו שעות בלי לזוז מהפחד מהכלבים". 

"שכל נורמלי יכול להאמין שהיה לך אח קטן ופתאום הוא שם עלה בעשן?"

גם באושוויץ היהודים לא האמינו לקראת מה הם הולכים. וואלי מספרת: "יהודיות שהיו באושוויץ במשך שלוש שנים, נתנו את הפקודות. הן צרחו לנו תמיד 'אל תעשו את עצמכם חולים כי זה המוות, מי שחולה - שם יש משרפות'. גם שם לא תפסנו, הם שם צעקו לנו - 'אתם רואים שם את הארובות? שם שורפים את המשפחה שלכם'. לא כל כך האמנו. שכל נורמלי יכול להאמין שהיה לך אח קטן ופתאום הוא שם עלה בעשן? אי אפשר להבין".

את החיים הקשים הקשים באושוויץ עשתה וואלי עם אחותה וחברותיה מהכפר: "כל הזמן הייתי עם אחותי. היינו יחד עם עוד שתי בנות מהכפר ועוד בת דודה שלהן, תמיד היינו חמש. רצינו להישאר ביחד והמשכנו עד הסוף יחד. זה מה שהחזיק אותנו. עודדנו אחת את השנייה".

"לנו אפילו לא עשו מספרים" 

היו מי שהתמוטטו מהעמידה הארוכה, גם אז לא ידעו היהודים מה עלה בגורל מי שלא החזיקו מעמד: "היינו שם בהמתנה של שישה שבועות. אמרו שחלק לוקחים אותם לעבודות במקומות אחרים, חלק נשארו לעבוד שם. לנו אפילו לא עשו מספרים אז אמרו שמשמידים אותנו כי אלה שהיו בתכניות עשו להם מספרים. היינו אפטיים לגמרי. רצינו לאכול ולישון. זהו".

בתום שישה שבועות העלו את וואלי וחברותיה פעם נוספת לרכבות. זה היה בלילה, סמוך לט' באב. "העלו אותנו לרכבות מאושוויץ לבריימן בגרמניה. היה חשוך מאוד מההפצצות של הבריטים והאמריקאים. עד הבוקר, לאחר הליכה ארוכה הגענו למחנה, היו בו בלוקים עם מיטות שלוש קומות וכל אחד קיבל מיטה לבד, מצעים, חתיכה של סבון ואמרו שיש מקלחת. הרגשנו בגן עדן. שם עבדנו והיתה התאכזרות מדי פעם, גם מצד הקאפויות היהודיות שהיו צריכות לעשות כך". 

מהמחנה החדש, שהיה רחוק מהעיר, היתה מגיעה משאית בכל בוקר ולוקחת את היהודים לעבודה קשה מאוד ומלוכלכת. "פינינו דברים מהריסות. כשהיו הפצצות הגרמנים נעלמו למכסות, אז יכולנו לא לעבוד בינתיים. בהריסות היינו מוצאים אוכל ושם יכולנו לאכול. היינו פחות רעבים מאושוויץ". 

"ריבונו של עולם, אנשים ישנים במיטות רגילות?"

בתקופה הזאת היהודים במחנה לא ידעו מה מצב הגרמנים במלחמה, והסתכלו בפליאה על הגרמנים שמתנהלים בשגרה בין ההריסות: "בבוקר כשנסענו ברחוב הבוער מההפצצות, איפה שלא היה הרוס היו בתים וראינו מצעים בחלונות. חשבנו - 'ריבונו של עולם, אנשים ישנים במיטות רגילות? בבית יפה?', זה לא היה מובן". 

במהלך השיחה איתה, מספרת דודה וואלי על חייל גרמני מבוגר מהוורמאכט, שעזר לה בזמן השהות במחנה: "הוא הציע לעבוד במטבח ויום אחר הוא נתן לי צלחת עם האוכל הכי טוב שהיה. שאלתי אותו מדוע הוא עושה את זה, והוא ענה - 'יש לי ילדה בערך בגילך והיא בברלין המופצצת'. אחרי יום אחד חזרתי לעבוד עם אחותי בחוץ".

עד חנוכה הצליחו היהודים לעקוב אחר לוח השנה היהודי. בערב יום כיפור של סוף 1944 הפציצו את המחנה. דודה וואלי מספרת סיפור מיוחד מאוד: "יום-יומיים לפני ערב יום כיפור לא אכלנו את הלחם שלנו כדי לשמור לערב יום כיפור כי ידענו שעד שנחזור מהעבודה כבר ירד הלילה ואי אפשר יהיה לאכול. היינו 20 בנות חרדיות, אורתודוכסיות, והשאר אמרו לנו - 'מטומטמים, כל השנה אנחנו צמים, למה צריך לצום ביום כיפור?'. בדרך חזרה למחנה בערב יום כיפור הוצאנו את הלחם ואכלנו, לפני השקיעה. כשהגענו למחנה הודיעו לנו שהמחנה נשרף בהפצצות. באותו לילה כבר עברנו למקום אחר. למחרת לא קיבלו אוכל כי לא היה מטבח. צחקנו: 'אתם לא רציתם לצום והנה גם אתם צמים'".

"מה את שרה? כולנו רעבים ורטובים!"

בשנים המועטות בהן זכיתי להכיר את דודה וואלי, פגשתי באישה שמחה וחייכנית. "אני זוכרת שפעם הלכנו לעבודה בגשם שוטף. התחלתי לשיר איזה שיר ציוני בהונגרית - 'אל תתייאש יהודי, נעלה לארץ ישראל עוד יהיה לנו טוב'. אחותי שאלה אותי בכעס - 'מה את שרה? כולנו רעבים ורטובים!'. שאלתי אותה - 'ואם אני אבכה יהיה יותר טוב?'. כולם הצטרפו אלי. גם הגרמנים התעצבנו ולא הבינו איך אנחנו עדיין שרים ומקווים".

במחנה העבודה, בהריסות ובבית החרושת, ובמחנה החדש היו הבנות עד לאפריל 1945. גם בשלב הזה לא ידעו היהודים מה בדיוק קורה. "עשרה ימים לפני סוף המלחמה העבירו אותנו ברכבות, באמצע הלילה, מהר מהר לברגן-בלזן. לא אמר לנו שום דבר, פשוט עולים לרכבת באמצע הלילה. לא יכולנו להתנגד. הגענו לשם זה היה מחנה בלי סוף. לא יודעת מה היה שם יותר, מתים או חיים".

שם, בברגן-בלזן התנאים של דודי וואלי היו בלתי אנושיים. "היינו חמש-שש בנות במיטה אחת. אי אפשר לספר ולתאר. הצואה בכל מקום, כינים. לא העזנו לרדת מהמיטות כי היינו צריכים לדרוך על המתים. ראינו דרך חלונות הצריפים עגלות-עגולות עליהן העמיסו את המתים". 

המונים צופים בלהבות אש ותמרות עשן בסביבות המחנה לאחר כניסת הכוחות הבריטים

המונים צופים בלהבות בסביבות ברגן-בלזן לאחר כניסת הכוחות הבריטים | צילום: Hardy, Bert, No 5 Army Film & Photographic Unit, ויקיפדיה

"יצאנו החוצה וראינו טנקים עם חיילים אנגלים"

כעבור מספר ימים מהגיעם לברגן-בלזן, שמועו היהודים טנקים וקולות צהלה. השחרור הגיע. "יצאנו החוצה וראינו טנקים עם חיילים אנגלים. שמחנו בלי כוח. אחרי עשרה ימים ללא אוכל קיבלתי קופסת שימורים של שעועית עם בשר. 28,000 אלף נפטרו שם אחרי השחרור. שם כולם חלו בטיפוס". 

לאחר השחרור נשארו דודה וואלי ואחותה במשך שישה שבועות, עד שהתאוששה מהטיפוס. "קיווינו לחזור הביתה. ידענו שהקבר של אימא שם, לאף אחד לא היה קבר לחזור אליו".  כשדודה וואלי הגיעה לביתה היא שקלה 28 ק"ג. הגוי שהחשיבו לטוב, אמר להן בפתח ביתן: "הגענו לכפר, הגענו לבית שלנו והגוי אמר 'עכשיו אני גר כאן' וסגר את הדלת". 

"שם הכרתי את בעלי"

דודה וואלי ואחותה הבינו שאין להן מה לעשות בגולה. "חיפשנו מקום ששומרים שבת ואוכלים כשר. עלינו לפרטיסלבה, שם היתה הכשרה של בני עקיבא ושם הכרתי את בעלי יעקב (אגון) פלזנברג, שהדריך שם. המטרה היתה לעלות לארץ ישראל. שם היינו עד פברואר 1946". 

משם, בדרך לא דרך, דודה וואלי ובעלה אגון, איתו התחתנה באיטליה, הגיעו לקפריסין. היה זה יומיים לפני יום כיפור 1946. בני הזוג עלו לאחר כחצי שנה על אוניית פלמ"ח והגיעו ארצה בתאריך 15 במרץ 1947. את החודשיים הראשונים עשו בעתלית. ב-15 במאי הגיעו לגבעת אולגה, לשלושה ימים בסך הכל. בזכות עבודה שקיבל בעלה יעקב השתקעו השניים בבני ברק, ליד אחותה. 

הבת שלי אלה בת-שבע, ואני |

הבת שלי אלה בת-שבע, ואני | צילום: אלעד הומינר

וואלי מספרת על התחושות הלא טובות פה בארץ: "ניצולי השואה החזיקו  ביחד, לא היה לנו קשר עם אנשים מבחוץ. היה לי שכן שהיה בבוכנוולד ולאחר מכן היה בצבא במלחמת השחרור. הוא אמר שהם לא דיברו ביניהם שמא החיילים האחרים ישמעו וידעו שהם היו במחנות שהרי הלכתם 'כצאן לטבח'. לאחר שנפל החבר הוא הצטער שלא פתח איתו בשיחה. התביישנו לדבר".

יש גם אמונה בסוף הסיפור של דודה וואלי, למרות השואה הנוראה ולמרות שלא זכתה לפרי בטן. "האמונה והדת עזרה לי. אם מפה קמת ובנו משפחות, לצערי לא זכיתי לדור המשך אבל אצל אחותי יש ילדים, דור המשך". 

מסר, יש מסר אומרת דודה וואלה ז"ל: "ברכבת, אחרי השחרור, אמרתי לעצמי שנבוא הביתה כולם יאהבו אחד את השני. כולם יהיו חברים. לצערנו לא רואים את זה. אני מוסיפה את זה בכל תפילה שהקב"ה יעביר את שנאת החינם מעלינו ויביא אהבת חינם ואחווה".

 

 

 

 

 

 

    

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר