במלחמת השחרור נעשה נס עצום לעם ישראל, שהשפיע על חיינו הגשמיים והרוחניים בצורה דרמטית. רק עיוור לא יבין את המשמעות ההיסטורית של הנס הזה. חז"ל לימדנו שאדם, וכל שכן קהילה בישראל, ועל אחת כמה וכמה כלל ישראל, שנעשה להם נס, קיימת לגביהם חובת הודיה כלפי הקב"ה.
יחד עם זאת, בבואו של אדם להודות למיטיבו, הוא עושה זאת בדרך שמיטיבו יעריך. דרך משל, ראובן הציל את שמעון ממוות. לאחר כמה ימים, שמעון לא יכל להירדם בלילה מרוב התרגשות ורצון להודות למצילו, וב2 בלילה בא לדפוק על דלתו של ראובן לומר לו שוב "תודה רבה". מיותר לציין, ששמעון רק הטריד את ראובן שהעירו באמצע הלילה בשביל כלום, ולא גמל איתו טובה בהודיה בצורה כזו, למרות רצונו הטוב.
באותו אופן, קיימת עבורנו חובה מוסרית ודתית להודות לקב"ה על חסדיו עמנו, ובפרט על עצמאות מדינתנו, אלא שעלינו לשים לב להודות לו בהתאם לרצונו, ולא לעשות עבירות, גם אם מתוך כוונה טובה. אני זוכר דרשות שהייתי דורש בבתי כנסיות בליל עצמאות, ואחרי שהלהבנו את הציבור בחשיבות ההודיה לה' על חסדיו באה השאלה "כיצד מודים".
ראשית, ברור לכל בן דעת שלא מודים לה' ע"י הליכה לבמות בידור מעורבות. הרי אפילו בשלושת הרגלים, שיש מצווה מן התורה לשמוח ולשמח, היו בית דין מעמידים שוטרים לוודא שנשים וגברים לא יושבים בעירבוביא שלא יגיעו לידי עבירה או הרהור. ברור שההודיה היא באמצעות שמחה של מצווה, בהתאם לכללי הצניעות.
שנית, ברור לכל בן דעת שהשמחה צריכה להיות בדרך ארץ ואהבת הזולת. אדם שמשחק עם חבירו ומכה אותו בפטיש פלסטיק או משפריץ עליו קצף (למעט אם החבר נתן הסכמתו מראש ונהנה מזה), ייתכן שהוא מצער אותו או מלכלך את בגדיו, ובוודאי ש"שמחה" כזו איננה שמחת מצווה אלא אדרבא, אין לך כפיות טובה כלפי ניסי ה' יותר מ"שמחה" באופן כזה.
ברור שהכוונה בשמחת מצווה היא שמחה שיש בה דרך ארץ ועבודת היוצר. אולם, גם במסגרת עבודת היוצר, יש כללים הלכתיים. אדם שמאוד רוצה להודות לה' על חסד שה' עשה לו, לא יכול להמציא מליבו ברכה ולברכה בשם ומלכות. אחד כזה, למרות רצונו הטוב, אינו מברך אלא מנאץ, שהרי התורה אסרה ברכה לבטלה.
לאחר שהבננו את העניין הזה, ננסה ללבן בקצרה הלכתית את גדרי השמחה וההודיה השונים. ברור לי שבהיות שמדובר על מועד חדש יחסית בלוח העברי, הרי שהפערים בין הפסיקות השונות גדולים יותר מאשר בחגים אחרים, ולהלן אפרוט את דעתי ההלכתית האישית בלבד.
1) אמירת הלל
ראשית נראה את לשון הגמרא ב2 הקטעים בפסחים קי"ז ע"א המדברים על תקנת ההלל:
קטע ראשון: "אמר רב יהודה אמר שמואל שיר שבתורה משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים והלל זה מי אמרו נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. תניא היה ר"מ אומר כל תושבחות האמורות בספר תהלים כלן דוד אמרן שנאמר (תהלים עב, כ) כלו תפלות דוד בן ישי אל תיקרי כלו אלא כל אלו. הלל זה מי אמרו רבי יוסי אומר אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו ונראין דבריו מדבריהן אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה? דבר אחר, פסלו של מיכה עומד בבכי וישראל אומרים את ההלל?".
אם נשים לב היטב, נראה מכל ההקשר של דברי הגמרא, שהגמרא לא באה לדון בכלל הלכתית מתי יש לומר הלל אלא אך ורק דיון בדברי אגדה מי חיבר את הנוסח שלו! גם הקביעה "נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן" איננה באה ללמד הלכה מתי אומרים הלל, אלא רק עונה על השאלה "מי חיבר את הנוסח" באמצעות התשובה "נביאים חיברו את הנוסח לשימוש אופציונאלי עתידי בגאולה עתידית" ("תקנו" לא מלשון חידשו תקנה ומצווה דרבנן, אלא מלשון הכינו נוסח מוכן ומתוקן מראש).
גם לא סביר להבין מכך אגב אורחא שקיימת תקנה כזו, שהרי אם הגמרא מדברת על מי חיבר את הנוסח, תקנה עתידית יתכן שתצריך סנהדרין שיחליטו לעשות שימוש בנוסח שחיברו הנביאים. נראה בפשיטות שכך הבינו הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם, שהרי לא העתיקו גמרא זאת להלכה. כלומר- כנראה שגם הם הבינו זאת כדברי אגדה בעלמא בלי משמעות הלכתית מעשית בהיעדר החלטת סנהדרין על כל נס ונס. (אגב, גם לשיטת רש"י שם, שאמר "כגון חנוכה" סביר יותר להסביר- אם סנהדרין יתכנסו ויחליטו להוסיף הלל על הנס, כגון מה שהיה בחנוכה, הרי שכבר יש להם נוסח מוכן מראש. חייבים לומר שבחנוכה היתה החלטת סנהדרין, שהרי נאמר בגמרא (שבת כ"א ע"ב) "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" ואם כן ראינו להדיא שלא אומרים בהם הלל רק מחמת תקנת נביאים הקדמונים, אלא הוצרכה קביעה חדשה של הסנהדרין(!.
קטע שני, באותו עמוד בגמרא: "תנו רבנן- הלל זה מי אמרו? ר"א אומר- משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים הם אמרו (תהלים קטו, א) לא לנו ה' לא לנו משיבה רוח הקודש ואמרה להן (ישעיהו מח, יא) למעני למעני אעשה. רבי יהודה אומר- יהושע וישראל אמרוהו בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו'. רבי אלעזר המודעי אומר- דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא הם אמרו לא לנו ורוח הקודש משיבה ואומרת להם למעני למעני אעשה. ר' אלעזר בן עזריה אומר- חזקיה וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב. הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו'. רבי עקיבא אומר- חנניה מישאל ועזריה אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנצר הרשע הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו'. רבי יוסי הגלילי אומר- מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע הם אמרו לא לנו ומשיבה וכו'. וחכמים אומרים- נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן".
נעתיק גם את לשון רש"י שם (דיבור המתחיל "יהושע וכל ישראל אמרוהו"): "כלומר אף יהושע וכל ישראל אמרוהו".
דברים שעלינו לשים לב אליהם בלימוד הגמרא הזו:
1) שוב, נשים לב שהשאלה העיקרית היא מי חיבר את הנוסח! לא מתי אומרים את ההלל!
2) אליבא דפירוש רש"י לדעה הראשונה משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים, לדעה השנייה גם יהושע וישראל אמרוהו בנוסף למשה וישראל על ים סוף, לדעה שלישית גם דבורה וברק אמרוהו, ורק לדעה אחרונה נוסח זה תוקן ע"י נביאים לשימוש לדורות. שואל הרשב"ם, אם כן מה ההבדל בין כל דעות אלו לדעת חכמים, שהרי אם תיקנוהו חכמים לשימוש עתידי וודאי שבכל אלו הניסים השתמשו בנוסח הזה. ומחמת כן מפרש הרשב"ם שזו אכן מחלוקת תנאים וכל אחד אומר מה ששמע מרבו. מה זה אומר? שלשיטת רשב"ם יש בכלל מחלוקת בברייתא אם קיימת תקנת נביאים כזו לדורות או שההלל חובר במקור לשימוש חד פעמי ואנו רק מעתיקים ממנו.
3) נשים לב שבכל הדוגמאות שהובאו נאמר הלל חד פעמית ולא כל שנה ביום הנס. יותר מזה- היום העיקרי שבו חובר ההלל לפי השיטה שזו תקנת נביאים הראשונים, שביעי של פסח (שהרי אמרוהו על הים, עי' בקטע הראשון שהבאנו למעלה), הוא יום שאין בו הלל שלם לדורות! לדעה אחרת בברייתא- מרדכי ואסתר אמרוהו, אבל לדורות אין הלל בפורים!
4) נשים לב שכל הדוגמאות שהובאו בברייתא, פרט למרדכי ואסתר, הם ניסים מעל הטבע!
מחמת כל 4 הספקות הללו- שמא אין בכלל תקנה אוטומטית לנס עתידי אלא רק חיבור נוסח לשימוש הסנהדרין, שמא הלכה כמו אחת הדעות האחרות בברייתא שבקטע השני שהבאנו, שמא גם אם יש תקנה כזו- הרי שהיא חד פעמית לכל נס ולא כל שנה, ושמא תקנה זו היא רק בנס על טבעי, לא ברור לי איך יש כאלו המברכים על הלל. ספק ברכות להקל. וכאן יש ספק ספיקא ספיקא ספיקא לא לברך.
בנוסף, הרי עצמאות אינו חל במועדו ברוב השנים. ממה נפשך- אם מחייבי ההלל נסמכים על תקנת נביאים הקדמונית, הרי שלא ברור באיזו סמכות בדיוק מזיזים את יום ההלל בעצמאות על פי התאריך שלו ע"פ הנוהג האזרחי. הרי אפילו סנהדרין לא יכלו להזיז את ימי קריאת המגילה בפורים לבני הכפרים לולא זה היה חלק מהתקנה המקורית של בית דינו של מרדכי (עי' ריש מגילה) אז איך אנו יכולים בלי סנהדרין לשנות את תאריך אמירת ההלל?
ואם תאמר שזה תלוי בתקנה בזמננו, הרי שהודית שצריך גוף מאשרר בזמננו להחלת תקנת הנביאים על הלל בעצמאות, וכידוע אין לנו כיום סנהדרין.
מכל האמור לעיל, לעניות דעתי, המברך על ההלל בעצמאות נושא שם שמיים לבטלה.
2) אז מה כן?
בהיות שאמרנו שחלה חובה להודות, אולם אין לברך על ההלל, איך נקיים בכל זאת את מצוות ההודיה?
ישנן כמה דרכים- ניתן לקרוא "נשמת כל חי" בלי חתימה (כלומר בלי הברכה שבסופה) ברוב עם, ניתן לקרוא חצי הלל ובלי ברכה לשם הודיה ולא בהכרח לשם "תקנת הלל". ניתן לקרוא מזמורים ק"ז בתהילים (שגם ככה תוקן ע"י הרבנות הראשית לאומרו לפני ערבית), שכל עניינו הודיה לה' על ניסיו וחסדיו. ניתן להוסיף מזמורי תהילים נוספים העוסקים בהודיה, כגון מזמור קל"ו. ניתן לשורר ברוב עם פיוטים שעניינם הודיה על הניסים, או אפילו פיוטים מיוחדים המשבחים ומודים על ניסי העצמאות.
ראוי לציין שברגע שאנו עושים זאת בתור "טקס הודיה" ולא בתור "תקנת הלל" הרי שהדבר נהיה גמיש יותר הלכתית ולא מפריע שיום העצמאות הוקדם ולא חל במועדו, שהרי תמיד זהו זמן טוב להודות לה', כל עוד שאין ברכה מיוחדת.
3) סעודת מצווה
בנוסף, רצוי לעשות סעודה מפוארת בלילה או ביום, שעניינה הוא הודיה לה' על ניסיו. פסק המשנה ברורה (סימן תרצ"ז סעיף ב') "ואותה סעודה שעושין בשביל הנס היא סעודת מצוה דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ד' הוא סעודת מצוה" וממילא ניתן את פרקי ההודיה שציינתי בסעיף 2 לקרוא בתוך הסעודה ממש. כל עוד שהגדרת הסעודה היא הודיה לה', הרי שמותר לשמוע בה שירי קודש גם עם מנגינה, למרות אבילות העומר, כדין שאר סעודות מצווה.
4) תחנון
בהיות שכידוע, נפילת אפיים היא רשות, לדעתי אין לומר תחנון לא ביום שחל יום העצמאות האזרחי (השנה מוקדם לד' באייר) ולא בה' באייר עצמו.