מדינת תל אביב

לתל-אביב יפו, שלום.

קיבלנו את ההזמנה, וממש התרגשנו. איך שהזמן רץ, לא יאומן שכבר עברו 100 שנה. אנחנו זוכרים אותך מאז שהיית כזאת קטנה. כתבת שתשמחי אם נשתתף בשמחתך, ושנאשר מראש את השתתפותנו, אבל לצערנו, לא נוכל להגיע.

קודם כל, אנחנו ממש עסוקים. תביני, יש לנו הרבה דברים על הראש. אנחנו צריכים להיות בו זמנית גם בשומרון, וגם בנגב, וגם בגליל, וגם בערים המעורבות... לוח הזמנים שלנו ממש צפוף, וכל אחד יעלב אם לא נגיע אליו. ככה זה - כשאתה מאמין באמת ובתמים שכולם אחים שלך, פתאום אתה מוצא את עצמך עם המון קרובי משפחה שצריך להגיע אליהם. חוץ מזה שיש הרבה פקקים בדרך אלייך, וקשה למצוא מקומות חנייה, וקצת קשה עם הלחות הזאת, והאמת היא שגם שלחנו כמה ירושלמים שיגיעו לבקר אותך ביום חגך, אבל הם הגיעו בטעות לחיפה.

אבל אם נהיה כנים, ונדבר ישירות, את יודעת שאלה רק תירוצים. את יודעת שאין לנו בעייה להגיע - אוטובוס אחד מפתח תקווה, רכבת אחת מרעננה, וכבר אנחנו בארלוזרוב. את יודעת שאנחנו ממלאים את גוש דן, ורק ממך יש לנו רתיעה. את גם יודעת איפה גרו קודם כל אותם דתיים שממלאים את גוש דן, לא נבנתה גבעת שמואל אלא מחורבותיה של תל אביב. חבל שדווקא באירועים משפחתיים, הקטעים הלא-נעימים צפים ועולים פתאום, אבל זה הזמן לומר זאת: היחסים בינינו כבר אינם כפי שהיו פעם. מאז ימי הרב קוק, הרב עוזיאל, הרב גורן, הרב עמיאל ועוד, עברו הרבה מים בירקון. זה כבר לא זה.

בינינו, זה לא הפקקים (צילום: david55king-cc-by)

זה קורה במשפחות הכי טובות: שני אחים רבים, ואף אחד כבר אינו זוכר מי התחיל - האם קודם את התמלאת בזימה ופריצות עד שלא יכולנו להישאר, או שמא אנחנו נהרנו ליישובים ההומוגניים ואיפשרנו לך לפרוק כל עול באין מפריע. אבל מה זה משנה, העובדה היא שנוצר בינינו קרע. איבדנו את החיבור הטבעי בין הציבור שרוצה להיות מחובר לכלל ישראל, לבין אחת הערים הכי מרכזיות בישראל. בין הציבור שרוצה לקחת חלק בפיתוח התרבות העברית המתחדשת, לבין יצרנית התרבות המרכזית. ואולי דווקא התרבות שאת מפתחת היא מה שמרחיק אותנו, וגורמת לכך שכבר איננו מרגישים חלק ממך. עושה רושם שמאז ההגרלה עם הצדפים בחולות, נבנו הרבה בניינים, אבל החול נשאר. הרבה חול, מעט קודש. האמת היא שרבים מאיתנו בכלל אינם בטוחים שהזמנת אותנו, מי אמר שאנחנו אורחים רצויים אצלך? (חוץ מזה שלא היה כתוב על חגיגות המאה בעלוני השבת, אז איך נדע שאנחנו מוזמנים?) נכון, לא רק אנחנו איבדנו את הקשר איתך, גם רבים מתושבי הפריפריה מרגישים שהקמת לעצמך את "מדינת תל אביב" והתנתקת מהם, אבל אנחנו כבר היינו שם, היינו חלק בלתי נפרד מתל אביב, ונעלמנו. הפנינו עורף זה לזו, והמצב שנוצר הוא שבעיר שמתחדשת ללא הפסקה, דווקא הנקודה היהודית נשארת תקועה בעבר, יחד עם גן השקמים.

לכן, חוששני שלא נגיע. כמובן, יש הרבה משפחות שכבר הגיעו, אבל בעיקר כדי להפיץ את האור ולקרב רחוקים, לאו דווקא מתוך סימפטיה לאנשים שמתרגשים בתל אביב. יש לנו נימוקים אידיאולוגיים לבוא אלייך, אבל את הקשר המשפחתי הטבעי כנראה איבדנו. וגם עם כל הגרעינים שמתיישבים בך כדי לקרב רחוקים, הקירוב העיקרי שלנו הוא עדיין בכך שאנחנו ממשיכים להפקיר אותך, והבודדים שמחזיקים את בתי הכנסת שלך מביאים כל יום כמה חילונים כדי להשלים מניין. קירוב רחוקים למהדרין, רק חבל שמה שרואים אותם משלימי-מניין זה בית-כנסת נטוש על סף סגירה.

מישהו צריך אור? (צילום: Ilans Photos-cc-by)

אבל אנחנו נחזור בסוף. האמת היא שכבר עכשיו אנחנו מתחילים לטפטף, ואת מתחילה להיפתח אלינו ולהכיר אותנו. בתי מדרש ייחודיים בת"א למשל, מחדשים את הדו-שיח בינינו; מצד אחד אנחנו מרווים את צמאונך, ומצד שני את גורמת לנו להפוך את התורה לדבר מתחדש, רלוונטי. כשאת תלמדי להציב גבולות לחופש הבלתי-מרוסן שלך, ואנחנו נלמד לצאת מגבולות המגזר שלנו (או כשמחירי הדירות בגבעת שמואל החדשה יעלו, ונחפש מקום חדש - מה שיבוא קודם), אני בטוח שנחדש ימינו כקדם.

בינתיים, נבוא לבקר בהפגנות.

מזל טוב.