"שלחנו אחריהם גששים, הם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. הם הטמינו שני מוקשים בדרך עשרים חיילים נהרגו. " דיווח השליש לרמטכ"ל צבא סוריה.
"תכינו מארב במקום בו הם נסתימו העקבות והנמלטים נעלמו. הם בודאי מתחבאים באזור. יבואו לחלץ אותם עם מסוקים. הישראלים לא יוותרו. נכין להם מלכודת מוות" הורה הרמטכ"ל הסורי.
"שום מילה בקשר, הם מאזינים לרשת שלנו. שום חייל לא יראה אפילו את קצה רגלו. אם המרגל וחבריו יראו את המארב, שום כח חילוץ לא יבוא. אני בעצמי אצפה על האזור ואפקד על המבצע. אבוי לחיל שאני אראה אותו מהתצפית שלי. תבהיר את זה טוב טוב לחיילים"
"בידקו טוב טוב את כל התדרים בקשר, הם יזעיקו חולית חילוץ" הורה הרמטכ"ל הסורי.
קלטנו "xxx חילוץ בהדלקת נר 6" מה זה?
"יופי " צהל הרמטכ"ל הסורי. "זה הם. הם מתכננים חילוץ. xxx זה המרגל. אף אחד לא יצא משם חי".
"הנמלטים כנראה ידליקו שש נורי תאורה כדי להודיע על מקומם. שימו לב".
"קלטנו עוד שדר? "20 הפוך למוריה" מה זה?
"הם מתפארים שהרגו עשרים חיילים"
"קלטנו שדר מישראל באותו תדר "נס לשושנים" מה זה?"
לא יודע!!
הם כנראה מחכים לנס משמים שיושיע אותם.
חוליות לוחמים של הצבא הסורי החלו להתגנב אט אט אל אזור המערה מקום נסתיימו העקבות של הבורחים. הם התחפרו והסתתרו במקום. הרמטכ"ל פיקד אישית על המבצע. אף אחד לא רצה להסתכן..
מסוקים של צבא סוריה הסתובבו כל הלילה באויר. הם חיפשו שש נורות תאורה. הם לא מצאו. הם חיפשו אחרי הנמלטים. אך שום רמז לא נשאר מהם. העקבות נעלמות. וגם שום חולית חילוץ לא הגיע לשטח.
-------
במערה הפנימית, בבוקר מוקדם קם אריאל מפקד היחידה, הוציא מהתרמיל טלית ותפילין והתפלל. גם מטלוב הביא איתו טלית ותפילין.
"תן לי את התפילין אחריך" ביקש אורי "כבר שבוע לא הנחתי תפילין.. זה חסר לי כמו אויר לנשימה".
"תניחו גם לי תפילין אחריכם" ביקש החבלן. "אוכל לספר לילדי כי הנחתי תפילין פעם ראשונה בחיים במערה בסוריה"
חלק התפללו וחלק התחלפו בתצפית בפתחי המערה. החיילים הסורים לא נראו באזור, שום דבר לא נראה יותר בשטח.
"אל תתרשמו מהשקט הזה, הסורים מחפשים אותנו בכל מקום. אם הם יראו תזוזה קטנה בשטח מיד יבואו לכאן כל הכוחות".
הערב ירד, המתח עלה אצל החבורה במערה. עוד מעט יבוא כוח החילוץ.
"יש למישהו פה נרות חנוכה?" שאל אלי החבלן. "אורי הבטיח לי שהיום נדליק שש נרות חנוכה"
"אם זה היום האחרון שלי אני רוצה לפחות ביום האחרון להדליק נרות חנוכה!".
"אי אפשר" ענה אורי. "אנחנו יוצאים מהמערה לפני שקיעת השמש. אנחנו רוצים לסרוק טוב את האזור כשיש עדיין אור יום.
המסוקים יגיעו בדיוק שמונה עשרה דקות אחרי השקיעה, בזמן שכולם בישראל ידליקו שש נרות חנוכה. אנחנו נחכה להם בחוץ. נבדוק שלא מכינים להם מארב".
"אז נדליק את הנרות בחוץ" הציע אלי החבלן.
"זה מסוכן. וזה גם לא מועיל. צריך להדליק את הנרות במקום שאין בו רוח. אם תדליק נרות במקום שיש בו רוח שיכולה לכבות נרות - לא קיימת את המצווה. וצריך להדליק שנית בלי ברכה".
"ואם בבית שלי פרצה פתאום רוח פרצים וכיבתה את הנרות אז לא קיימתי את המצווה?"
"בודאי שקיימת. אבל אם אתה מדליק במקום שמצויה בו רוח זו לא נקראת הדלקה. וההדלקה היא עיקר המצווה".
"טוב אז נדליק נרות במסוק וניקח את הנרות הדולקים איתנו" הציע בבדיחות אלי החבלן.
"אי אפשר, הנרות צריכות להיות מונחות במקום בו הדליקו אותם" ענה אורי.
"טוב הפסדנו" סיכם אלי החבלן בצער.
"אל תדאג!
נדליק נרות בישראל!"
------
עם השקיעה יצאו כולם מפתח המערה. הם יצאו בזחילה והתחבאו בן השיחים. הם הסתכלו מסביבם ולא ראו שום חייל של הצבא הסורי.
"הנה המסוקים מגיעים בדיוק בזמן. לא לזוז עד הנחיתה" הצביע אורי.
מסוקים של כח החילוץ הגיעו בשעה המדויקת בגובה נמוך, הם טסו כמעט על פני הקרקע על מנת להתחמק מהמכ"ם הסורי.
דוד השתקן המשיך לסרוק את הסביבה בעיניים בוחנות.
"זהירות" קרא דוד בשקט, הוא הצביע על גבעה ממול. שם ראו כולם חיילים סורים במארב. החיילים שראו את המסוקים קמו מהמארב וכיוונו את נשקם לכיוון המסוקים.
"סכנה. לא לזוז" פקד אורי על החבורה שכמעט קמה לקראת המסוקים.
"מהר למערה, בזחילה" צעק אריאל בלחישה..
"מסוקים חזור מהר" הודיע החבלן ברשת קשר מיוחדת. רשת חילוץ.
המסוקים פנו פניה חדה והחלו להתרומם לגובה רב. החיילים הסורים שראו את המסוקים משנים כיוון ובורחים, החלו לירות אש תופת לכיוון המסוקים. בשמים הופיעו מטוסי קרב ישראלים לחפות על מסוקי החילוץ.
"מהר למערה!! אל תסתכלו על הקרב. ננצל את המהומה ונסווה את פתח המערה!"
בתוך שניות קצרות שנראו ארוכות כנצח נכנסה כל החבורה לתוך המערה פעם שניה. החילוץ שנראה כל כך קרוב התרחק מאד.
"מצבינו לא קל. הסורים יודעים כעת כי אנחנו כאן באזור, החיפושים אחרינו יחלו כעת במלוא המרץ. טוב שראינו את המארב. היה עלול להיות כאן טבח". העריך אורי.
"אם המסוקים היו מתחילים לנחות, הם היו יודעים איפה אנחנו בדיוק".
"ממש נס"
"נס לשושנים"
-------
אריאל ואורי נשארו בחוץ לצפות על תנועת הכוחות כדי להבין את המערכה. דממת האלחוט נשמרה ושום קול לא נשמע ברשת.
קולות המסוקים נשמעו מרחוק, המסוקים שהגביהו והתרחקו חזרו והחלו להנמיך לקראת נחיתה במרחק של עשר קילומטר צפונית למערה.
"מה זה? הם לא הבינו אותנו? הם לא יודעים איפה אנחנו נמצאים" שאל אריאל.
"אני חושב שזו הסחה". אמר אורי.
--------
"מי גילה ליהודים על המארב?" זעם הרמטכ"ל הסורי על הקצינים בחדר הפיקוד הקידמי.
"יש כאן מרגל נוסף!! אני אתלה אותו אישית במו ידי!".
"איך המסוקים ראו את החיילים במארב? אני בדקתי אישית במשקפת שלי ושום חייל לא נראה בשטח. זו יחידת העילית של צבא סוריה. היתה להם הסוואת מושלמת. מה קורה כאן?" כעס הרמטכ"ל.
"תסתכל לשם" אמר השליש והצביע על המסוקים שנוחתים במרחק עשר קילומטר מהם.
"הם מחלצים את המרגל היהודי וחבריו. איבדנו אותם"
עשר שניות היו המסוקים על הקרקע ומיד המריאו בחיפוי מטוסי הקרב.
"לקפל את כל הציוד, ולהחזיר את החיילים למחנה, איבדנו את הכלב היהודי."
"הם הצליחו לברוח"
--------
"מתאים מאוד להתחבא במערה בחג החנוכה" אמר אורי.
"מערה בחנוכה. למה?" שאל החבלן.
"כי בתחילת גזרות היוונים בארץ ישראל היו היהודים מתחבאים במערות כדי לשמור שבת, או לעשות ברית מילה או לשמור על קדושת חיי המשפחה. מי שהיה נתפס שומר מצוות - היה נדון למוות על ידי היוונים. הרבה אנשים נהרגו על כך. הרבה התיוונו והתנהגו כמו יוונים לכל דבר. וחלק ברחו למערות כדי לשמור מצוות".
"היוונים היו רודפים אחריהם על מנת להרוג אותם. כאן התחילה המלחמה. אך משום מה היהודים טעו וחשבו כי בשבת אסור להלחם. היוונים ניצלו את הטעות ובאו עליהם בשבת והרגו מהם רבים".
"חכמינו באו והזכירו לכולם את הפסוק "אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" ולא שימות בהם. אין צורך לההרג כדי לא לעבור על המצווה. חוץ מעבודה זרה גילוי עריות או שפיכות דמים. לכן היה מותר להם לחלל שבת על מנת להלחם ביוונים.
"אם כן לא נדליק היום נרות חנוכה במערה" אמר החבלן בצער. "היום זה מסוכן. הסורים בסביבה, הם עלולים להכנס למערה כל רגע".
"נחכה בסבלנות, אולי עוד נצא הלילה. הם לא שכחו אותנו".
-------
"נס לשושנים". נשמע ברשת הקשר.
אלי שהיה תורן העיר את כולם. הם יצאו מחוץ למערה במהירות ובדממה. בתוך שתי דקות הגיע מסוק חילוץ קטן. בעודו מרחף בגובה נמוך, עלו עליו מטלוב ואשתו נעימה אורי ואריאל אלי ודוד.
החילוץ עבר חלק.
"נס לשושנים".
-------
"אנחנו בישראל" אמר הטייס ברגע שעבר את קו הגבול.
"לשנה באה בירושלים" אמרו מטלוב ונעימה.
"לא לא לא! צחק הטייס." עוד היום".
"לשנה הבאה בירושלים הבנויה"
"תקחו אותנו לירושלים" ביקש מטלוב. "יש לי שם משפחה גדולה. אחי גר בירושלים, הוא ישמח לראות אותי ואת נעימה".
"זה יהיה תשלום קטן על כל מה מעשי הגבורה שעשיתם אתה ונעימה למען החבורה שלנו למען עשרות חברים שלי שסיכנתם את חייכם למענם. למען עם ישראל" אמר אורי.
הטייס הסתכל בפליאה על שני הזקנים שהוא חילץ כעת מסוריה
"זקנים גיבורים"
"אלי תביא לי בבקשה מדים למסוק. אני לא יכול להסתובב עם מדים של צבא סוריה". ביקש אלי לפני הירידה מהמסוק". הוא לא סיפר להם שהבגדים שלו נשארו בצרפת. והמזוודה של ולדימיר נמצאת במלון 'עליה' בדמשק והבגדים בבית של מטלוב ברובע היהודי.
"חברים. תודה שהצלתם את חיי אך יש לי בקשה" פנה אורי לטייס, ולחברי חוליית 'זאב שלוש'. "בבקשה מכם לעולם אל תזכירו את שמי ואת מעשי. לעולם אל תגידו לי 'שלום' ברחוב. הסודיות זה החיים שלי"
"עכשיו אפשר?" שאל אריאל
"כן " חייך אורי.
"שלום" אמרו הבחורים לחצו את ידו וירדו מהמסוק..
מחיאות כפים, חיבוקים, ונשיקות חיכו לבחורים שיצאו מהתופת. חברי הסיירת הרימו את הבחורים על הכתפים ושרו לו "הבאנו שלום עליכם" רק אורי המשיך להתחבא בתוך המסוק. אסור לו להחשף לעיני אנשים.
"רגע" צעק אלי החבלן.
"מה?" שאלו החברה.
"עוד לא הדלקנו נרות חנוכה!!"
"מיד מדליקים!!"
בתוך זמן קצר העמידו החיילים חנוכיה בפתח אחד האוהלים, תקעו בתוכה ששה נרות ושמש.
"אני מדליק" אמר אלי החבלן.
"הבטחתם לי" .
"זה לא פתיל של מטען חבלה" צחקו לו החברה.
"זה יותר חזק" אמר החבלן.
כל חיילי היחידה התאספו לפנות בוקר לפני עלות השחר מסביב לחנוכיה הגדולה ושמעו את אלי החבלן מברך:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו להדליק נר חנוכה"
"אמן" שאגו החברה.
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"
"אמן" שאגו שנית.
"בזמן הזה!!!"
אלי החבלן הדליק את ששת הנרות. החברה לא חיכו עד סיום ההדלקה והתחילו לשיר בקול גדול "מעוז צור ישועתי".
השחר החל להאיר כשחברי הסיירת יחידות 'זאב' השונות מטלוב ונעימה. אריאל וכל החבורה סיימה לשיר "מעוז צור". גם אורי שנשאר במסוק הצטרף אליהם לשירה.
--------
"יעל" לחש אורי לשפופרת.
"אני בירושלים".
רגע של שתיקה ארוכה השתרר בקו. הרבה מילים שלא היו יכולות להאמר בקו טלפון עברו בין אורי ויעל.
אחרי דקה ארוכה המשיכה יעל "אני בקרית שמונה"
"אני מקווה להגיע בזמן להדלקת נר שביעי של חנוכה. אל תחכו לי"
"אני יודעת שזה לוקח הרבה זמן"
יעל ידעה שאחרי כל פעולה של אורי הוא נכנס לתחקירים ארוכים. חוקרים של השב"כ יושבים איתו ורושמים כל פרט שאורי ראה בדרכו. נפשה כבר יצאה לראות את אורי. גם הילדים מאוד התגעגעו אליו. אבל היא ידעה שזה חלק מהמשימה.
גם אורי ידע שזה חלק מהמשימה. הוא סיפר לחוקרים כל מה שהוא ראה בדמשק. זה יכול להיות חשוב לפעמים הבאות. זה יכול להיות חשוב לאנשים אחרים. רק בדרך הזאת נודע לאורי על קיומה של המערה שהצילה את חייו.
------
יעל והילדים הכינו את שבע נרות חנוכה והשמש. גם ישי הבן הבכור הגיע מהישיבה. כל הילדים היו בבית. אורי עוד לא חזר.
יעל לא סיפרה לילדים שאורי חזר מהמשימה. הם לא ידעו להיכן הוא הלך. הם לא ידעו איזה סכנות עברו עליו. הם רק ידעו שאורי לפעמים נעדר לתקופות ארוכות מהבית.
"אם הוא יבוא זו תהיה הפתעה נעימה" החליטה יעל בליבה.
ישי הגדול הציב את הנרות על אדן החלון הפונה לרחוב הראשי. וכל הילדים התאספו סביבו לראות את הכנת הנרות. יעל הכינה סופגניות במטבח.
"אני לא יכולה להתאפק" אמרה רחלי הקטנה. "איזה ריח טוב יש לסופגניות".
למה עושים סופגניות דווקא בחנוכה. למה לא כל השנה?"
"זה בגלל השמן. היה נס בשמן וגם סופגניות מטגנים בשמן" ענה דוד הקטן.
"כבר מאוחר. הילדים עייפים אבא לא מגיע. בואו נדליק נרות חנוכה"
אמא התחילה לברך:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו להדליק נר חנוכה"
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"
לפני שאמא התחילה להדליק נרות נשמע דפיקה בדלת.
"אבא" צעקה רחלי ורצה לפתוח את הדלת.
"היי אבא, שלום!!" צעקה הילדה הקטנה וקפצה על אביה.
"אמא מדליקה נרות חנוכה. בא"
אורי נכנס וראה את אשתו יעל עם הנר הדולק בידה ואת כל הילדים עומדים בדממה ליד החנויכה עם שבעת הנרות. הוא סימן ליעל להדליק וכולם החלו לשיר "הנרות הללו קדש".
------
זה היה היום השמיני של חנוכה.
אורי חזר מבית הכנסת עם כל הילדים. בדרך הוא סיפר להם שלמעשה כל נס חנוכה התחיל ממשפחה אחת. מתתיהו ובניו. שלושה עשר אנשים בלבד. זה היה "מעטים מול רבים" רק אחר כך הצטרפו הלוחמים האחרים.
בבית מיד נגש ישי הבן הגדול ומילא שמן בכל הנרות בחנוכיה וגם בנר של השמש. הוא הציב את החנוכיה על אדן החלון הפונה לרחוב הראשי. כל הילדים התאספו סביבו לראות את הכנת הנרות.
"אמא. בואי הנרות מוכנים. אבא רוצה להדליק. הוא מחכה לך". משכה רחלי את שמלתה של אמא.
אורי לקח את הסידור בידו והחל להתכונן להדלקת הנרות. זה היום הראשון שהוא מדליק נרות בחנוכיה האהובה שלו. זה היום הראשון שהוא מדליק נרות ברגיעה.
"למה אתה שם את הנרות דווקא בחלון?" שאלה רחלי הקטנה.
"מכאן כולם יכולים לראות את הנרות. זה פירסום הנס". ענה אורי שהתקרב אליהם.
"אפילו מסוריה אפשר לראות אותם עם משקפת" צחק ישי.
---------
מישהו דפק בדלת. היה זה אל"מ צחי הוא החזיק מעטפה בידו.
הוא התקרב אל המשפחה שעמדה ליד החנוכיה.
אורי החל לברך:
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וציונו להדליק נר חנוכה"
"אמן" ענו כולם.
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"
"אמן"
"מה יש לך כעת במעטפה?" שאלה יעל בחשש.
"תמונות שצילמנו בעזרת לווין. תמונות של שמונה מדורות גדולות שהדלקנו בסוריה השנה בחנוכה בזכות אורי".
"שמונה נרות חנוכה" צחקה יעל.
"הנרות הללו קדש"
"מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח"
"חשף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה. נקם נקמת עבדך מאומה הרשעה. כי ארכה לנו הישועה, ואין קץ לימי הרעה. דחה אדמון בצל צלמון הקם לנו רעה שבעה"
לפרק א
לפרק ב
לפרק ג
לפרק ד
לפרק ה
לפרק ו