ארזי הלבנון
אחת הקינות החזקות יותר, שלפחות עלי תמיד משאירה רושם חזק, היא הקינה המוכרת בשם 'ארזי הלבנון'. 'ארזי הלבנון' הם עשרה גדולי תורה מתקופת התנאים, שנרצחו על ידי מלכות רומי:
"ארזי הלבנון אדירי התורה, בעלי תריסין במלחמתה במשנה וגמרא, גבורי כח עמליה בטהרה, דמן נשפך כמים ונשתה גבורה".
לא כל העשרה נרצחו באותה תקופה. חלקם נרצחו טרם חורבן בית המקדש, וחלקם רק אחריו. בכל זאת, חז"ל לא חילקו בינם וכללו את כולם תחת שם אחד: 'עשרת הרגי מלכות'. הסיפור אותו מספר המדרש מתחיל בקיסר רומי שחושב על דרך בה הוא יוכל לגרום למותם של עשרה מחכמי ישראל. הוא בא לפני עשרה חכמים ומציג בפניהם שאלה תמימה לכאורה: מהו עונשו של מי שגונב נפש? החכמים מיד עונים לו שחיוב גונב נפש הוא מיתה.
לאור תשובתם, הקיסר מיד מתחיל בהאשמות נגד עשרת השבטים שמכרו את יוסף, וטוען שחיוב המיתה שלהם מעולם לא מומש. מאחר והאחים כבר לא בחיים, הוא מחליט שבמקומם הוא יהרוג את אותם עשרה חכמים שהוא זימן לפניו:
"איה אבותיכם אשר אחיהם מכרוהו, לאורחת ישמעאלים סחרוהו, ובעד נעלים נתנוהו.
ואתם קבלו דין שמים עליכם, כי מימי אבותיכם לא נמצא ככם, ואם היו בחיים הייתי דנם לפניכם, ואתם תשאו עוון אבותיכם".
אחד מעשרת הרוגי המלכות היה ר' ישמעאל בן אלישע כהן גדול. הקינה מספרת לנו שבעת יציאת הגזירה הזאת על חכמי ישראל, עלה ר' ישמעאל לשמוע מאחורי הפרגוד האם יש דרך להימלט מגזירת הקיסר. ר' ישמעאל נענה בשלילה וחוזר לחבריו עם הבשורה המרה - אין לאן לברוח:
"טהר רבי ישמעאל עצמו והזכיר השם בסילודים, ועלה למרום ושאל מאת האיש לבוש הבדים, ונם לו: קבלו עליכם צדיקים וידידים, כי בזאת אתם נלכדים".
מה בדיוק ראה ר' ישמעאל כשהוא עלה למרום? מה היה הדו-שיח שעבר בינו לבין ה'איש לבוש הבדים'? הפרטים האלה של הסיפור חסרים בקינה. נוכל להשלים אותם בעזרת מדרש אחר:
"...וכיון שעלה, פגע בו מטטרון, שר הפנים... אמר לו [מטטרון]: מה טיבך במקום הזה? אמר לו [ר' ישמעאל]: גזירה גזרה עלינו המלכות, להרוג עשרה מחכמי ישראל, ועליתי לידע: אם גזרה זו מן השמים – נקבלנה עלינו, ואם לאו, שאינה מן השמים – יכולים אנו לבטלה. אמר לו: במה אתם יכולים לבטלה? אמר לו: בשם. אמר לו מטטרון, שר הפנים: אשריך ישראל, שגילה לכם הקב"ה סוד השם, מה שלא גילה למלאכי השרת, שאתם יכולים לבטל הגזרות בשם המפורש. אך, אי, ישמעאל בני, שמעתי מאחורי הפרגוד בת קול צווחת ואומרת: 'עשרה מחכמי ישראל – מסורין למלכות'. אמר לו ר' ישמעאל: למה? אמר לו: מפני שהיתה מריבה לפני הקב"ה, סמאל עם מיכאל ואמר לפניו [סמאל לקב"ה]: רבונו של עולם... הנה כתיב 'גונב איש ומכרו...מות יומת' ובני יעקב שמכרו את יוסף עדיין לא גבית מהם דינם. מיד גזר הקב"ה על עשרה מחכמי ישראל שיהרגו. השיב ר' ישמעאל ואמר: ולא מצא הקב"ה עשרה שיפרע מהם דינו של יוסף אלא ממנו? אמר לו מטטרון: אי ישמעאל, לא מצא הקב"ה עשרה ששקולים כבני יעקב, כי אם אתם. אמר לו: ומה זה לפניך. אמר לו: מזבח. אמר לו: וכי קרבן ומזבח יש למעלה? אמר לו: כל מה שיש למטה – יש למעלה... אמר לו: ומה אתם מקריבים עליו, וכי יש לכם פרים, אילים וכבשים? אמר לו: אין לנו לא פרים ולא אילים וכבשים, אלא נשמותיהם של צדיקים אנו מקריבים עליו לפני הקב"ה. כיוון ששמע רב ישמעאל כך, אמר: הא למדתי, מה שלא שמעתי מעולם..." (אוצר המדרשים)
המדרש מספר לנו שר' ישמעאל עלה כדי לברר האם על חכמים לקבל את גזירת המוות או לנסות להילחם בה. הוא מספר למטטרון שהחכמים מכירים דרך שיכולה לבטל גזירות: קריאה בשם. מטטרון מתפלא מהיכולת המיוחדת הזאת של חכמים אבל עונה לר' ישמעאל שלא משנה מה החכמים ינסו, אין להם מנוס מגזירת הקיסר ועליהם לקבל על עצמם את גזר הדין.
יש כמה בעיות שעולות עקב קריאת המדרש:
א. מטטרון מסביר שסמאל שכנע את הקב"ה לחייב את החכמים מיתה במקום עשרת השבטים שחטאו במכירת יוסף. יש כאן מקריות מפתיעה: סמאל טוען בדיוק את אותה הטענה אותה טען הקיסר הרומי. מה מנסה המדרש לרמז לנו? האם יש קשר בין חטאם של האחים למותם של עשרת הרוגי המלכות? כיצד אפשר לחייב אדם על דבר שלא הוא עשה אלא אבות אבותיו עשו?
ב. שאלה נוספת נוגעת לסוף הסיפור: מה פשר הדיון של ר' ישמעאל והמלאך ביחס למזבח שבשמים? לכאורה, מיד אחרי שר' ישמעאל מתבשר על מותו הבלתי נמנע היה עליו לחזור מיד לחבריו ולבשר להם על רוע הגזירה. מה היה חשוב במזבח שבשמים שהיה צריך להתייחס אליו דווקא בהקשר הזה?
מכירת יוסף ושנאת חינם
לפי מטטרון, סמאל דרש להעניש עשרה מחכמי ישראל בגלל שמישהו חייב לשאת בעונש של עשרת השבטים שמכרו את יוסף. לכאורה, אין צדק בהכרעת הדין הזאת. מי שחטא - הוא ישלם. ממתי אדם אחד משלם על חטאי אבותיו?
לשאלה הזאת אפשר לגשת משני כיוונים, שבסופו של דבר משתלבים לאמת אחת. הכיוון הראשון הוא שהחכמים נענשו על החטא של עשרת השבטים. מקובל לומר שהקב"ה אכן לא מעניש בנים על חטאי אבותיהם, אלא אם כן הבנים ממשיכים בדרך של אבותיהם. יהודי שעובד עבודה זרה ייענש יותר אם אביו גם כן עבד עבודה זרה. יכול להיות שהסיבה לכך היא שברגע שתופעה שלילית עוברת מאב לבן, ההשגחה רואה בחטא יותר ממאורע שלילי, אלא תופעה שלילית. החטא מקבל משקל גדול יותר ויתכן וגם הצורך לעקור אותו מהשורש גדל.
כיוון זה כמובן משאיר אותנו בשאלה חדשה. גם אם נאמר שאפשר להעניש בנים על חטא האבות, מי אמר שעשרת הרוגי המלכות עסקו באיזשהו חטא שנוכל לתלות בהם גם את חטא עשרת השבטים? ניתן להציע שעשרת הרוגי מלכות לא נענשו בגלל שהם עצמם חטאו, אלא הם נענשו כנציגי העם שהיו שרויים באותה תקופה בחטאים שהזכירו, ולו במעט, את חטא מכירת יוסף.
מה היה החטא של בני ישראל בתקופת בית שני? מדוע נחרב ביהמ"ק השני? הגמרא (יומא ט:) מספרת לנו שלא בעוון רציחה, ג"ע ושפיכות דמים נחרב הבית, אלא בעוון שנאת חינם:
"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם".
הנצי"ב (מרומי שדה שם) מביא לדבר הזה הסבר מעניין:
"ויש לדעת דבאמת היה שפיכות דמים לרוב בבית שני... אלא שלא היה שפיכות דמים אלו במחשבת איסור, אלא רק במחשבת מצווה, והיינו [בגלל] שחשבו זה את זה לצדוקי ואפיקורס... ומה גרם להם לחשוב הכי?, רק מסיבת השנאת חינם. ומשום כך, כשראה את חבירו עובר עבירה לא שפט אותו שהוא עשה רק משום תאוה וכדומה, אלא משום שהוא אפיקורס ורשאי ומצוה להורגו".
הנצי"ב טוען שבזמן בית שני היה רצח. אעפ"כ הוא מסביר שהרצח בבית שני היה שונה מרצח רגיל. אנו נוטים לראות את רוב הפשעים כתוצאה מחוסר אכפתיות, מרדיפה אחרי אינטרסים אישיים וחוסר מוסריות. בבית השני הרציחות נבעו מדבר שונה לחלוטין. אנשים רדפו אחד את השני מאחר והם הפכו את בני עמם לאויבים. בסופו של דבר זאת הכול שאלה של פרשנות. אדם יכול לדון את חברו לכף חובה או לכף זכות. ככל שאדם ידון את חברו לכף חובה, כך יהפוך חברו לאדם מסוכן יותר. משום מה, בתקופת הבית השני, החליטו אנשים מסוימים בעם ישראל לדון את חבריהם לכף חובה. הנצי"ב טוען ששנאת החינם, שחוסר היכולת של אנשים לקבל את השונים מהם, שהקרע החברתי העמוק שהיה בעם ישראל באותה תקופה, הוא זה שהוביל לשיפוט הלא נכון של אנשים מסוימים. בסופו של דבר מי שאתמול היה אח ורע, הפך בין רגע לאויב, עבר משלומי אמוננו לאחד שנמצע מעברו השני של המתרס.
מכירת יוסף גם היא היתה ביטוי לתחושה קשה של האחים לעבר יוסף, לקרע שהיה קיים בתוך המשפחה. הקרע היה כל כך עמוק עד שהוא איפשר לאנשים טובים למכור את אחיהם. לפעמים קרע, חוסר אמון ועימות נוצרים לא על רקע של אינטרסים, אלא על רקע של אידיאלים. חוסר הבנה של השני מוביל לחוסר יכולת לקבל את השני, לתחושה של חוסר אונים בהתמודדות עם אדם אחר. מי שנמצא במצב כזה מרגיש שהדרך היחידה לשמור על הדרך שלו היא להלחם בשני. במצב כזה אי אפשר לראות שני אחים, אלא שני צדדים שונים, שני אויבים. הסיפור של קמצא ובר קמצא גם הוא סיפור של קבוצות, של הבדלות של קבוצה אחת מהשניה, והאסון הנורא שהתגלגל בעקבותיה כשבר קמצא מחזיר מלחמה שערה ו'מוכר' את החכמים למלכות.
אמנם עשרת הרוגי המלכות לא היו עסוקים בשנאת חינם, אבל עם ישראל היה שרוי בשנאה, ועשרת הרוגי המלכות היו צריכים לשלם את המחיר.
לאור דברים אלה נוכל להציע הסבר קצת שונה: עד כה אמרנו שעם ישראל בזמן הבית חטא שוב בחטא של מכירת יוסף. אפשר להציע שלא מדובר בחטא חדש אלא להמשך של החטא של פעם. מאז מכירת יוסף נוצר קרע בעם. הקרע הזה פושט צורה ולובש צורה אבל הבעיה נשארת בעינה בכל דור. החכמים לא נענשו על חטא שאירע לפני שנים רבות, אלא על בעיה שהתחילה במכירת יוסף והמשיכה עד ימיהם.
המזבח
מדוע חשוב היה למדרש להסביר לנו שיש בשמים מזבח שעליו מוקרבות נשמות הצדיקים? הקרבה של נשמות הצדיקים לכאורה מסמלת את מיתת הצדיק. כשם שבמיתה הצדיק מתקרב לקב"ה, כך הקרבה היא מסירת פר לפני הקב"ה. יש משהו במיתת הצדיקים שמשפיע במרומים באופן שדומה לדרך שהקרבת פרים משפיעה אצלנו. קרבן כידוע הוא דבר שמרצה, שעוזר לאדם לכפר על חטאיו לפני הקב"ה. אולי מיתת הצדיקים מכפרת באופן דומה על העם, אותו הצדיקים מייצגים.
יש דמיון נוסף בין מיתה לקרבן. הפר הקרב איננו מודע למשמעות של הקרבתו. הוא לא מבין שבכך שהוא עולה על המזבח הוא מכפר על מביא הקרבן. כופים אותו להיות קרבן. הוא עולה על המזבח כי כוח חיצוני, שאותו הוא לא מבין, מכריח אותו. אעפ"כ, יש סיבה והגיון למעשה, הגיון אותו הפר לעולם לא יבין. גם מיתה היא כזאת. מדובר בדבר לא הגיוני, לא מובן. לכאורה אין צדק במיתה, וביחוד במיתת הצדיק, שלכאורה מעולם לא פגע באף אחד. מי שמת איננו בוחר ביום מיתתו. המוות נכפה עלינו והמת לא תמיד מבין את השפעתו. אעפ"כ יש למוות משמעות. קשה לנו להבין ולקבל את המוות אבל גם בו יש משמעות וחשיבות.
אולי מטטרון ניסה לרמוז לר' ישמעאל שהטרגדיה הנוראית של מיתת עשרה הרוגי המלכות, עם כל הרוע שבה, איננה חסרת משמעות. מדובר לא רק בעונש, אלא בסוג של קרבן. בתחילת המדרש מטטרון מציג לפני ר' ישמעאל תמונה לא הוגנת – עשרת הרוגי מלכות נהרגים רק בגלל סמאל. לולא סמאל היה מקטרג – לא היה צורך בהריגת עשרת הרוגי מלכות. כמו בהרבה מקרים אחרים בחיים, התמונה המוצגת בפנינו היא תמונה של עולם לא הוגן, עולם שבו הרשע – סמאל – מצליח לנצח. אולי סוף המדרש בא כדי לאזן את התמונה. אמנם כלפי חוץ העולם נראה קשה ולא הוגן, אבל בעצם יש סיבה לכל דבר שקורה בעולם. גם אם הסיבה לא מובנת לנו אנחנו בטוחים שהכל מה'.
שלא תטעו, יש כאן עדיין מבחן של אמונה. מטטרון לא אומר בפירוש לר' ישמעאל שמיתתו מהווה קרבן לפני הקב"ה, והוא לא מסביר לר' ישמעאל את המטרה שמיתתו תשרת. ר' ישמעאל חייב להאמין שיש סיבה טובה, שיש הגיון, גם אם הוא לא מסוגל להבין אותו לגמרי. אעפ"כ, מטטרון נותן לר' ישמעאל את המפתח, הוא מלמד אותו שמיתת צדיקים משרתת מטרה כלשהי בשמים, גם כשלא מבינים אותה. גם כשהכל נראה קשה, זה לא בגלל שהקב"ה נטש אותנו. העובדה שאנחנו מבינים שגם לרע יש סיבה היא רק שלב ראשון במהלך חשוב עוד יותר – אם גם הרע הוא מה', אז מציאות של רע איננה מציאות בה ה' נטש את עמו, וגם בעת צרה אפשר למצוא את הקב"ה לידינו.
שאלת ר' ישמעאל
ננסה לשפוך קצת אור על עוד שאלה שבאה בתחילת הסיפור: מה בדיוק היתה המטרה של ר' ישמעאל בסיפור? כשהוא מדבר עם מטטרון הוא מציג שתי אלטרנטיבות – להילחם בגזירה או לקבל אותה. הוא שואל את מטטרון באיזו אלטרנטיבה לבחור. לכאורה שאלת ר' ישמעאל תמוהה ביותר: אם הוא חושב שהוא יכול להלחם בגזירה - שינסה להילחם. מדוע הוא בכלל מעלה על דעתו אפשרות של כניעה מראש? מה יש לו להפסיד?
אפשר ללמוד לקח חשוב מאוד משאלת ר' ישמעאל. הגישה הטבעית שלנו היא להלחם ברע בכל מקום שבו הוא קיים. לא מדובר רק בחוש הישרדות אלא בשאיפה לצדק, בחוסר רצון לתת לרשע לנצח. הבעיה היא שבלחימה נגד הרשע שוכחים נקודה אחרת: הסיבה לרשע, הסיבה לרע שקורה לנו. אדם יהודי מאמין שדברים לא קורים סתם, ושצרות תוקפות אותו כדי להזכיר לו לחזור בתשובה, או כדי ללמד אותו לקח. לעיתים לומדים את הלקח בעצם המאבק ברשע, לעיתים מעשה התשובה הוא היציאה מהאדישות והערכות למלחמה.
מצד שני, התמודדות עם הרשע כוללת לא רק עימות חזיתי עם הרשעים אלא גם חשבון נפש, עשיית תשובה וכו'.
יותר ממה שר' ישמעאל מחפש הדרכה מעשית, יכול להיות שהוא מחפש הדרכה רוחנית. מה צריכה להיות הגישה שלנו בעת צרה? האם עלינו להלחם בה בכל כוחנו? או להבין שבמידה מסוימת הסיבה לרע בעולם הוא המעשים הרעים שלנו ואז חובה עלינו גם להתרכז בעצמנו, במעשים שלנו. התשובה של מטטרון כוללת את שתי האפשרויות שר' ישמעאל מעלה: מטטרון מפנה אצבע מאשימה אל סמאל, כאילו הוא - הרשע - החליט מעצמו על גזירה זו מתוך רשעות טהורה, רשעות שחובה עלינו להלחם בה גם אם בסופו של דבר נפסיד. מצד שני, הוא מראה לר' ישמעאל שגם בני ישראל אשמים במה שקורה להם ואין להם להאשים אלא את עצמם. יש כאן במה להלחם, אבל יש גם מה לתקן בתוך תוכנו.
אלא שכאן, בשלב שבו מטטרון מראה לר' ישמעאל את התמונה המורכבת הזאת, הוא מציג לפניו גם דרך שלישית להתמודד עם מאורעות זמנו, דרך שר' ישמעאל מעיד בעצמו שהיא סוג של חידוש.
חידושו של מטטרון הוא שחלק מההתמודדות עם הרע הוא לא בחיפוש הסיבה לו, או בניסיון לנצח אותו, אלא באמונה בקב"ה. אסור לאדם להאמין שבזמן שקורים לו דברים רעים הקב"ה נטש אותו. גם אם הקב"ה בא כדי להעניש את האדם, אין זה אומר שהוא לא נושא בכאבו. המדרש מספר לנו שהקב"ה בכה על חורבן בית המקדש, על אף שהוא יזם אותו. מטטרון מציג בפני ר' ישמעאל מציאות קשה – יש קורבן שהקב"ה דורש מעם ישראל, קורבן שאנחנו לא יכולים לבחור אם לתת או לא, קורבן שנכפה עלינו. יש כאן סוג של מבחן אמונה: האדם נדרש להאמין שיש סיבה למה שקורה סביבו, גם אם הוא לא יקבל את ההסבר לכך. אנחנו מבינים מי שנכשל במבחן הזה, אבל מי שמצליח בו מרוויח רווח גדול. מי שיכול להאמין שיש סיבה גם לרע, יכול להאמין שגם בזמן חורבן יש השגחה של הקב"ה. מי שינסה להאמין בקב"ה בלי להאמין שיש סיבה לדברים הרעים שקורים יתקע בסתירה, שכן הוא יהיה חייב להתמודד עם השאלה: כיצד הקב"ה, שהוא מקור הטוב, יכול לאפשר לדברים רעים לקרות.
מי שיכול להאמין גם במצב של הסתר פנים, גם בלי להבין את דרכי הקב"ה, הוא יוכל לראות גם ברגעים הכי קשים את הקב"ה. הוא יוכל לדעת שגם כשחרב חדה מונחת על צווארו - הוא איננו לבד.