שאלה
מפקד הנמצא עם חייליו במהלך נוהל קרב למבצע, ועורך להם מסדרים פרוסים וארוזים דקדקניים. האם כשנזכר באמצע קריאת שמע או באמצע תפילת שמונה עשרה, ששכח להורות לאחד מלוחמיו לקחת מתאם לאחד מאמצעי הלחימה, מותר לו להפסיק באמצע התפילה ולרשום בפנקסו את שם הפריט, כדי שהדבר לא ישכח מזכרונו.
תשובה
א. בנוגע להרבה מצוות שבתורה, דנו רבותינו גדולי הדורות, אם כתיבה נחשבת כדיבור. בשו"ת שב יעקב (סימן לט), הסתפק לגבי אדם שכתב בשטר "אני מקבל עלי דבר זה בחומר ובשבועה", אם חלה עליו שבועה היות שכתיבה כדיבור, או שאינה נחשבת כדיבור, והוכיח ממגילה (יח:) שכתיבה אינה נחשבת כדיבור, ממה שנאמר בגמרא, היה כותבה דורשה ומגיהה, וכיון ליבו לצאת, יצא ידי חובה. ולפי הסבר הגמרא, מדובר שקורא בפיו מתוך מגילה הפרוסה לפניו, ומעתיק ממנה למגילה אותה הוא כותב. ואם נאמר שכתיבה כדיבור דמי, די היה שיקרא בעיניו מהמגילה הפרוסה לפניו, וממנה יעתיק למגילה החדשה, גם בלא להוציא מפיו. אלא מוכח שכתיבה אינה כדיבור דמי, ולכן יצא ידי חובה רק אם קרא בפיו בשעת העתקתו.
אבל בשו"ת חת"ס (יו"ד סימן כ) דחה ראיה זו וכתב, שמכיון שכתוב במגילה "אמר עם הספר", יש במגילה דין מיוחד של אמירה ולכן לא יצא ידי חובה.
וכן דחה בשו"ת רעק"א (סימן ל) ראיית השב יעקב וכתב, שאף אם כתיבה כדיבור, לא יצא ידי חובה אם כתבה, משום שיש במגילה דין מיוחד שצריך לקרוא מתוך הכתב, ובשעה שכותב אין עיניו נתונות במגילה הפרוסה לפניו, ואפילו אם נאמר שכתיבה כדיבור אין הוא קורא מתוך הכתב.
כמו כן דנו הפוסקים אם הכותב דברי תורה צריך לברך ברכות התורה קודם כתיבתו (עיין משנה ברורה סימן מז סק"ד), וכן האם ניתן להעיד בכתב בבי"ד, או לספור את העומר ע"י כתיבה.
ב. בבאר היטב (או"ח סימן כה ס"ק קח) כ' בשם הלק"ט שרמיזה, קריצה, שיחה וכל שכן מעשה ממש נחשבים הפסק. ולכן אף אם כתיבה אינה כדיבור, הרי היא מעשה, ואסורה במכל שכן מדיבור האסור באמצע ק"ש או תפילת שמונ"ע. אלא שדוקא רמיזה לחבירו אסורה, אך מעשה לעצמו, מותר (בק"ש,) שהרי הפועלים עוסקים במלאכתם וקורין (ודוקא מאחרי על לבבך). וברמיזה לדבר מצוה בפרשה שניה, נראה ביומא (יט:) להתיר, ובנדוננו הוי דבר מצוה.
בספר שבילי דוד לשו"ע או"ח בכללי הברכות שנדפסו בראש הספר (כלל ב פרק ג אות א) כתב, מעשה הילוך מפסיק בין הברכה לעשיית המצוה, דהוי עכ"פ היסח הדעת קצת והוי הפסק. משא"כ באמצע הברכה או תפילה, שאין הפסק רק בהיסח הדעת גמור, ומעשה לא חשיבה היסח הדעת גמור, ודיבור שמזיק גם באמצע היינו משום קלקול הנוסח. ומ"מ גם בין הברכה להמצוה, דעת הרמ"א (יו"ד סימן י"ט) דאין הילוך מפסיק. ע"כ.
ועיין שם (אות ב) שמעשה בידיים בין הברכה לעשיית המצוה, לא נתברר אם הוי הפסק כשהמעשה אינו לצורך המצוה. ומלשון הט"ז (סימן כה ס"ק יב) נראה דהוי הפסק אבל באמצע ודאי שאינו מפסיק. ע"כ.
הרי מבואר שהפסק בדיבור חמור מהפסק במעשה, וגם מפורש שמעשה לא הוי היסח הדעת גמור, ואינו הפסק באמצע ברכה. לכן בנדוננו אם המפקד חושש שקיים ספק פקוח נפש בשכחת הפריט, אם לא יכתוב את שמו בפנקסו, יש להתיר לכתבו בתפילת שמונה עשרה וכ"ש באמצע ק"ש.
ובפרט שאם לא נתיר לו יטרד במחשבתו באמצע ק"ש וברכותיה וגם בתפילת שמונה עשרה, באופן שתתבטל כוונתו כלל מחמת הסכנה שבשכחת החפץ הנ"ל, ובאופן שכזה בודאי שיש להתיר למפקד לכתוב באמצע ק"ש וגם בשמונה עשרה. זאת ע"פ המבואר בשו"ע (סימן צח, א) שכתב, המתפלל צריך שיכוין בליבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו, ויסיר ממנו כל המחשבות המטרידות אותו וכו'.
החובה להסיר מחשבות טורדות באמצע התפילה, נובעת מהגדר המיוחד שבתפילה האדם עומד לפני ה', דבר שאינו מאפשר לו הפסק והיסח הדעת מהתפילה. אולם כשנגרמת טירדא שבלאו הכי מפריעה את כוונתו, ואינו יכול לכוין כלל, מותר להפסיק בתפילתו כדי להסדיר כוונתו.
ד. מזה הטעם כתב המשנה ברורה (סימן צז ס"קיג, ס"ק טז), שאף שבשו"ע (או"ח סימן צז, ד) מבואר, שאם נפלה טליתו באמצע התפילה, אינו יכול לחזור ולהתעטף בו דהוה הפסק, מכל מקום אם הדבר מפריע לו ואינו יכול לכוין, מותר.
וכן פסק המשנה ברורה (סק"ז), שכשנפל ספר לארץ באמצע התפילה, אסור להרימו, אלא אם כן אינו יכול לכוין, שאז מותר להרימו כשיסיים הברכה שעומד בה. ולפי זה רב שממתינים לו לחזרת הש"ץ, ורוצה לרמוז לש"ץ באמצע תפילתו להתחיל, כתב במשנה ברורה (סימן קד סק"א) שמותר לאדם שממתינים לו, לרמוז לש"ץ להתחיל החזרה, אם ההמתנה מטרידתו בתפילתו, משום שבלאו הכי הוא מופסק ועומד מחמת טרדתו, וכן מותר לרמוז לתינוק כדי להשתיקו.
ה. ונראה שגם כשבנו הקטן אינו יודע מקום התפילה בסידור, מותר להראות לו, אם נטרד מחמת כן. ואף שראוי ללמד את בנו הקטן קודם התפילה, מה עליו להתפלל, מ"מ אם לא עשה כן, ובנו הקטן מטרידו באופן שהוא מופסק בלאו הכי, מותר להראות לו, כדי להסיר טירדתו ולהסדיר כוונתו.
הוא הדין בנדוננו, שכאשר המפקד טרוד בתפילתו שמא ישכח פריט זה או אחר הנחוץ מאד למבצע, ויש חשש סביר שמחמת חסרון חפץ זה במבצע תארע תקלה מבצעית, שבכחה לגרום לאובדן חיי אדם או לכשלון הפעולה, אזי מכיון שממילא הוא מופסק מתפילתו מחמת טירדתו, מותר לו להפסיק בתפילה וכל שכן בק"ש, ולכתוב את שם הפריט החסר, כדי להסדיר כוונתו.
ומעשה שבשנת 1980 למנינם, נכשל מארב נגד מחבלים בדרום לבנון, כתוצאה מכך שחיילי אחת היחידות המובחרות, שכחו לקחת למבצע טלסקופ מיוחד, וכשהופיע סיור רכוב של המחבלים, החטיאו הלוחמים את מטרתם והמחבלים נמלטו. ובארוע אחר שכחו חיילי הכח סנדלי חבלה, וכשנכנסו לשדה מוקשים, לא הצליחו להחלץ מתוכו, עד שכח נוסף שחבר אליהם הביא ציוד זה.
ו. ואין לבוא בטענה מצד מה שנפסק בשו"ע (סימן צח, ב) שעכשיו אין אנו נזהרים בכל זה מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה, היות שבמשנה ברורה (שם סק"ז) כתב, ש"מכל מקום מה דאפשר לעשות עושין", ואין סיבה להשחית גם את מעט הכוונה שיש לנו, ואדרבה עלינו לשמור עליה כעל בבת עינינו. (עם כלביא סימן לה הערה 5).
ולכן כשהמפקד טרוד מאד בתפילתו כתוצאה משכחת פריט חיוני למבצע, מותר לו לרשום באמצע ק"ש או באמצע התפילה את שם הפריט, הן משום שאחרת הוא מופסק בלאו הכי, והן משום דהוי ספק פקוח נפש של רבים.
סיכום
מפקד הנמצא במהלך נוהל קרב למבצע, ובשעת ק"ש או בתפילת שמונה עשרה, נזכר ששכח להורות לאחד מלוחמיו לקחת ציוד שהוא חיוני מאד למבצע, והדבר מטרידו בתפילתו, עד כדי שחושש לשכחת הדבר ומחמת כן אינו יכול לכוין כלל בתפילה, ירשום שם הפריט בפנקסו וימשיך בתפילתו. ואף אם יכול לכוין, אם השכחה עלולה להביא לפיקוח נפש, ואולי אפילו רק לפציעה, יכתוב.