דקדוק בפרטי המצוות - חלק ב

הליך פסיקת ההלכה בנוי על חקר "מה" אמרה התורה ולא "למה" אמרה התורה. הסיבה לכך היא שהתורה איננה ספר שנכתב בשכל אנושי אלא בשכל אלוקי, וממילא אין לנו יכולת להבין את עומק טעמי הפרטים ולגזור מהם הלכה למעשה, אלא רק מניתוח רשמי-טכני של הטקסט

הרב אלדד יונה הרב אלדד יונה 06/08/18 12:50 כה באב התשעח

דקדוק בפרטי המצוות - חלק ב
אילוסטרציה, צילום: פלאש 90

במאמר עבר הראינו כי מאז ומעולם היו חשובים להלכה הפרטים הקטנים המדויקים ואי אפשר היה להסתפק ברוח ההלכה כקריטריון. 

למעשה כל מי שבקיא בהלכה רואה את התעסקותה בפרטים הקטנים. סכך הנמצא בגובה 20 אמה חסר כלשהו כשר ואילו הנמצא בגובה 20 אמה יתר כלשהו פסול. חמץ ששייך ליהודי אסור להשהות בפסח אבל אם מכר לגוי ושם מחיצה עשרה טפחים בינו לבין החמץ מותר. כל צורת החשיבה ההלכתית לדורותיה היא צורת חשיבה "רשמית". 

הרמב"ם בהלכות ממרים, פרק א' הלכה ב', מונה את 3 הסוגים של ההוראות ההלכתיות של הסנהדרין: "כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל... אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר 'על פי התורה אשר יורוך' אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם 'ועל המשפט אשר יאמרו' אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן 'מכל הדבר אשר יגידו לך' זו הקבלה שקבלו איש מפי איש"

נשים לב  ל3 חלקי ההלכה (בתקופת הסנהדרין): 

החלק הראשון הוא הלכות שנמסרו למשה בסיני כחלק מהתורה שבעל פה ועברו בעל פה מסנהדרין אחד למשנהו במסורת שכך ה' לימד את משה בהר סיני. בחלק זה הסנהדרין לא מכריעה כלום ולא מפעילה שום שיקול דעת, אלא אך ורק מעידה שכך קיבלה במסורת שנאמר למשה בסיני. 

החלק השני הוא דבר שהסנהדרין דנו בהם מדעתם. אבל נשים לב להמשך המשפט ברמב"ם- "דעתם" איננה זהה למה שמכנים היום "דעה". הכוונה לניתוח דברי התורה באמצעות המידות שהתורה נדרשת בהן. כלומר, באמצעות דיוקים טכניים לשוניים בכתוב והשוואת כתובים סותרים. הדיון בחלק זה איננו "מה ראוי להיות" אלא "מה ציוותה התורה". 

החלק השלישי הוא גזרות ותקנות שחידשה הסנהדרין. רק בחלק זה יש מקום לשיקול דעת, שכן מטרות התקנות זה או סייג לתורה או "לתקן העולם". אבל נשים לב שכאן מדובר על תקנות חדשות ולא על פרשנות של דין קיים. 

אם נתרגם זאת לשפה אחרת- בדיון על דין קיים הדיון הוא טכני-רשמי בלבד. "מה" ציוותה התורה ואיך מבינים זאת מדיוקים טכניים-לשוניים בה. רק בדיון על חקיקת דין חדש יש מקום לשיקולים "מהותיים", כגון האם יש צורך בגזירה מסוימת או לא, האם הציבור יכול לעמוד בה או לא, והאם באופן זה היא משרתת את מטרתה. 

כאן ראוי לציין שאף בגזירות דרבנן יש מקום לשיקולים מהותיים אך ורק במהלך הדיון על התקנה/גזירה החדשה. אבל לאחר שכבר נתקנה, אין אפשרות לבית דין אחר לבטלה, אלא אם כן גדול מהראשון בחכמה ובמניין, וזאת אף אם בטל הטעם שבגינו נתקנה התקנה המקורית. ואם התקנה המקורית נועדה כסייג לתורה, אין שום אפשרות לבטלה ע"י אף גוף. וכך כותב הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב' הלכות ב' וג': "בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין היה גדול בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל את דבריו אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם...במה דברים אמורים- בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל ישראל אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים".
ממילא, באלפי השנים האחרונות, שאין לנו סנהדרין, ואדרבא כל דור ודור קטן בחכמת התורה מקודמיו, אין שום אפשרות לבטל או לקבוע סייגים אפילו בדינים מדברי חכמים, אלא גם הדיון בהם הוא אך ורק "רשמי-טכני" ולא "מהותי". 

אחרי שכבר הבננו שכך הוא אופיה של ההלכה מאז ומעולם- דיון רשמי-טכני בפרטים ולא דיון מהותי של מה ראוי והאם הצורה הטכנית משמשת את המטרה הכללית של אותו דין, נשאר רק להבין את ההגיון מאחורי זה. 

נראה את דברי הרמב"ם בסוף הלכות מעילה (פרק ח' הלכה ח'): "וְדָבָר שֶׁלֹּא יִמְצָא לוֹ טַעַם וְלֹא יֵדַע לוֹ עִלָּה אַל יְהִי קַל בְּעֵינָיו וְלֹא יַהֲרֹס לַעֲלוֹת אֶל ה' פֶּן יִפְרֹץ בּוֹ. וְלֹא תְּהֵא מַחֲשַׁבְתּוֹ בּוֹ כְּמַחְשַׁבְתּוֹ בִּשְׁאָר דִּבְרֵי הַחל. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה הֶחְמִירָה תּוֹרָה בִּמְעִילָה. וּמָה אִם עֵצִים וַאֲבָנִים וְעָפָר וָאֵפֶר כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָא שֵׁם אֲדוֹן הָעוֹלָם עֲלֵיהֶם בִּדְבָרִים בִּלְבַד נִתְקַדְּשׁוּ וְכָל הַנּוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג חֹל מָעַל בָּהּ וַאֲפִלּוּ הָיָה שׁוֹגֵג צָרִיךְ כַּפָּרָה. קַל וָחֹמֶר לְמִצְוֹת שֶׁחָקַק לָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹּא יִבְעַט הָאָדָם בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יֵדַע טַעְמָן. וְלֹא יְחַפֶּה דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵּן עַל הַשֵּׁם וְלֹא יַחְשֹׁב בָּהֶן מַחְשַׁבְתּוֹ כְּדִבְרֵי הַחל. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (ויקרא יט לז) (ויקרא כ כב) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם'. אָמְרוּ חֲכָמִים לִתֵּן שְׁמִירָה וַעֲשִׂיָּה לַחֻקִּים כַּמִּשְׁפָּטִים. וְהָעֲשִׂיָּה יְדוּעָה וְהִיא שֶׁיַּעֲשֶׂה הַחֻקִּים. וְהַשְּׁמִירָה שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶן וְלֹא יְדַמֶּה שֶׁהֵן פְּחוּתִין מִן הַמִּשְׁפָּטִים. וְהַמִּשְׁפָּטִים הֵן הַמִּצְוֹת שֶׁטַּעְמָן גָּלוּי וְטוֹבַת עֲשִׂיָּתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה יְדוּעָה כְּגוֹן אִסּוּר גֵּזֶל וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְכִבּוּד אָב וָאֵם. וְהַחֻקִּים הֵן הַמִּצְוֹת שֶׁאֵין טַעְמָן יָדוּעַ. אָמְרוּ חֲכָמִים חֻקִּים חַקֹּתִי לְךָ וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן. וְיִצְרוֹ שֶׁל אָדָם נוֹקְפוֹ בָּהֶן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶן כְּגוֹן אִסּוּר בְּשַׂר חֲזִיר וּבָשָׂר בְּחָלָב וְעֶגְלָה עֲרוּפָה וּפָרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. וְכַמָּה הָיָה דָּוִד הַמֶּלֶךְ מִצְטַעֵר מִן הַמִּינִים וּמִן הָעַכּוּ''ם שֶׁהָיוּ מְשִׁיבִין עַל הַחֻקִּים. וְכָל זְמַן שֶׁהָיוּ רוֹדְפִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבוֹת הַשֶּׁקֶר שֶׁעוֹרְכִין לְפִי קֹצֶר דַּעַת הָאָדָם הָיָה מוֹסִיף דְּבֵקוּת בַּתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט סט) 'טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים אֲנִי בְּכָל לֵב אֶצֹּר פִּקּוּדֶיךָ'. וְנֶאֱמַר שָׁם בָּעִנְיָן (תהילים קיט פו) 'כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי'".

כלומר, על האדם לעשות הפרדה בין מצוות התורה לענייני החול. בעוד שבענייני החול אין סיבה לעשות דבר בלי שהאנושות מבינה את טעמו, הרי שמצוות התורה, בין אלו שטעמן ברור לכאורה כמו גזל ושפיכות דמים, ובין אלו שטעמם אינו ברור, הן גם בעלות טעמים עמוקים יותר ממה שהאדם יכול להבין. ממילא, אין טעם לדון בקיומם ופרטיהם על פי שכל אנושי, אלא "כל מצוותיך אמונה". כלומר- אנו מאמינים בקב"ה שפרטי המצוות שנתן לנו הם מחויבים בכדי להשיג את תכלית המצווה, גם אם איננו מבינים מדוע. 

למה הדבר דומה? לאדם שהלך לרופא והרופא אמר לו "קח כדור פלוני 3 פעמים ביום". האדם אינו מבין מה בדיוק גורם לבעייה ואיך הכדור יפתור אותה ולמה דווקא כדור זה ומינון זה ו3 פעמים ביום. אבל- הוא יודע שהרופא יודע מה שהוא אומר, וממילא כל שנשאר לאדם זה להבין היטב מה ציווה הרופא ולקיים. האדם הפשוט כלל איננו מתעסק בלמה ציווה הרופא. באותו אופן, חכמים, ואפילו סנהדרין, דנים רק בהיבטים הטכניים-רשמיים של המצוות ולא במהות, כי אין לנו שום השגה והבנה לגבי מהות המצוות האמיתית. 

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן