גם הגגון שמעל התחנה, לא יגן מפני החום.
ואני יושב ומתבשל כבר שעה.
מחכה לרגע שאראה אותו פתאום.
מתי תבוא הישועה?
מחוגי השעון זזים בקצב הנכון
ומראים את השעה הרצויה.
האוטובוס יוצא פעם בשעה עגולה.
הגיע זמן הגאולה.
אולי הוא עבר פה? אולי לא זיהיתי?
לא, לא יתכן.
אני הרי יודע שאין שחור ולבן
ואינני שבוי בתפיסה שלכל האוטובוסים יש אותו גוון.
כאנשים המשנים את טבעם,
גם האוטובוסים משנים את צבעם.
ישנם אנשים שמחכים לאוטובוס כחול, כל היום.
ואז מגיע האוטובוס הנכון, אבל הוא צבוע באדום.
והם לא עולים.
כי הם בטוחים שהאוטובוסים, כפי שלימדו אותם,
הם תמיד כחולים.
אבל לא עבר פה שום אוטובוס.
בשום אופן שהוא. בשום צבע.
אפילו לא גאולה בדרך הטבע.
כמה טוב יהיה, כשהוא יהיה כבר כאן
את ראשי אניח תחת המזגן
אשב על הכסא הנוח
אביט מהחלון, אראה את העולם.
ושבו בנים לגבולם.
והוא איננו בא, והתחנה עמוסה.
רבים מחכים לאוטובוס, הרי לא יתכן שהוא כבר נסע.
המקום שלידי התפנה.
האיש שישב בו נוטש את התחנה.
אין טעם, הוא אומר. אני מוותר.
אם הוא לא הגיע עד עכשיו, הוא לא יגיע יותר.
לשוא תחכו, אמר. לשוא, אמר שנית.
ועלה על מונית.
כמה שילם? הון תועפות. אולי מאה.
ואני אמשיך לחכות, אף על פי שיתמהמה.
עשינו כל מה שנדרש.
הגענו לתחנה בזמן המפורש.
זו השעה.
ולכולנו יש כסף לכרטיס נסיעה.
ואנו יושבים כאן עייפים ורצוצים.
כבר כלו כל הקיצים!
והנה,
מעבר לרמזור,
נשמע קול מוכר.
רעש המנוע המטרטר.
פעמי המבשר.
הוא נוסע ישר אלינו,
והמספר הזורח למעלה מעיד כי אכן זה הוא,
כל כך מרגיע ומנחם.
הגיע זמן גאולתכם.
הנה הוא בא!
כן, אני עולה אליו!
פוסע על מדרגותיו, קמעא קמעא,
עוד מעט אשב על הכיסא, תכף תתחיל הנסיעה!
אני עומד מול הנהג, איזה רגע אדיר.
אחרי זמן כל כך ארוך של המתנה.
שעה, אולי שעתיים.
אולי אלפיים שנה.
הנהג רוצה להתחיל את הנסיעה,
ופונה אלי. עלי להוציא את הכרטיסייה.
ואני את ידי מכניס.
אל הכיס.
אין כרטיסייה, ואף לא כרטיס.
זה מתחיל להכעיס.
ממשמש בכיס ימין, יש בו הרבה דברים.
רובם מיותרים.
אני ממשמש, יש שם הכל,
רק לא כרטיסייה. וגם לא בצד שמאל.
כיסים אחוריים, כיסים מהצד,
יש לי שני שקלים ועשרים אגורות בלבד.
זה לא יתכן, כל כך חיכיתי לרגע המיועד!
למה לא בדקתי?
למה לא התכוננתי מראש?
איך יכולתי לקטר, איך יכולתי לדרוש
שהאוטובוס כבר יגיע-
כשידי ריקות?
וכולי עוון ופגם?
ומה עשיתי בשביל לבער את שנאת החינם?
האם באמת היינו מוכנים???
יורד מהאוטובוס בבושת פנים.
מביט אחריו באף וחרון.
רואה אותו מתרחק. וזה האוטובוס האחרון.
אוי לה לאותה כלימה.
"אני מאמין באמונה שלמה..."?
כתב: חיים אקשטיין, גבעת שמואל