"...ומיד כשניעור משנתו, יזכור חסדי ה' יתברך שמו, אשר עשה עמו, שהחזיר לו את נשמתו, אשר הפקידה אצלו עייפה, והחזירה לו חדשה ורגועה... כמו שאמר הכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך. פירושו, בכל בוקר נעשה האדם בריה חדשה, ויודה בכל לבבו להשם יתברך על זאת." ( קיצור שולחן ערוך סימן א' סעיף ב)
היעד של החיפוש הרוחני הוא ל'התעורר'. רבי נחמן מברסלב אמר שאנשים אחרים מספרים סיפורים כדי להרדים אנשים-"סיפור שלפני השינה", הוא לעומת זאת מספר כדי שאנשים יתעוררו. מכאן, הגדרת היעד כ'התעוררות' מניחה שיש מציאות שבה אדם עובר את החיים כאשר הוא בעצם ישן. הניגוד שבין 'ישן' לבין 'ער' קיים במישור של מודעות האדם ביחס לחייו. העדר מודעות ביחס לחיים נובעת במידה רבה מכך שתודעת האדם נמצאת בעבר- במחשבות על מה שעבר עליו או בעתיד- בהרהורים על מה עומד לקראתו. כשזה קורה, האדם בעצם אינו נוכח בתוך המקום שבו מתרחשים החיים – ההווה (מעין משמעות עמוקה יותר ל"לחיות את הרגע"), ולכן ביחס להווה ניתן לראותו כ'ישן'.
כאשר אדם מצליח להתרכז ולהיות נוכח בתוך ההווה, הוא זוכה להתעורר. הוא במצב של ערות.
ברגע שיהודי מתעורר בבוקר, כאשר עודו במיטתו, הוא אומר תפילה קצרה "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". תפילה זו יכולה לשמש אמצעי לכך שהתעוררות הגוף תלווה בהתעוררות המודעות.
בתפילת 'מודה אני', אני מודה להקב"ה שהוא החזיר לי את הנשמה, את החיים.
כך אני מביע את זה שאינני רואה את החיים כדבר המובן מאליו, אלא כל יום הוא מתנה חדשה מהקב"ה. את היום הזה קיבלתי, עוד לא קיבלתי את מחר. כאשר אקבל אותו, שוב אודה לה'. בינתיים, אני כאן, אני חי את היום.
'היום' אינו רק אמצעי או שלב למשהו אחר, אלא הוא יעד לעצמו. היכולת לחוות ככה את היום משפיעה על התכנים שאכניס לתוך החיים. כאשר אני חושב לא רק על השאלות הגדולות, כגון מה 'אני עושה עם החיים שלי?' או אפילו 'מה אני עושה מחר?' אלא עוסק בשאלה המרכזית שלי- 'מה אני עושה עם היום הזה שקבלתי, איזה תוכן אני רוצה שיהיה לו?' יהיה כל כך יותר קל להחליט שהיום צריך להיות מלא שמחה, אהבה, תורה, ואין מקום לכעס, עצבנות ובטלנות.
עלינו ללמוד לשים את הדגש על היום הזה האחד שלפני, ולהתייחס אליו כאל עולם העומד בפני עצמו, דגש זה מאפשר לנו להשתחרר ממרבית הכאבים והבלבולים בחיים. אלו נובעים בדרך כלל ממיקוד יתר בתסכולים על מה שהיה בעבר או בדאגות על מה שיהיה בעתיד. רגשות אלו שואבים אנרגיות מהאדם למקומות שבעצם לא קיימים, שהרי מה שיש לנו הוא רק ההווה.
פעם שמעתי רב מספר לתלמידיו החדשים שהם התלמידים הכי טובים בעולם. לאחר שכולם זקפו את קומותיהם, הרב המשיך והסביר שזה משום שהם עוד לא התחילו, וממילא כל האפשרויות של התפתחות פתוחות לפניהם. לדעתי, מה שהרב הזה אמר הוא נכון ביחס לכל תלמיד ולכל אדם, חדשים ו'ישנים' כאחד. התפיסה שכל יום הוא עולם חדש מאפשרת לי להיות תמיד התלמיד "הכי טוב" במובן שכל יום הכל פתוח לפני, ודרכי היום לא חייבת להיות קפואה מתוך מה שהייתי אתמול.
מתוך מיקוד בהווה יכול כל אדם לבנות את דרכו לעתיד, והשאיפות הגדולות בסופו של דבר יתממשו.
בתלמוד נאמר: "רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? - אמר להן: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה". (שבת קנג ע"א)
מתוך דברי התלמוד ננסח תרגיל שעל ידו ניתן להפנים את הרעיון שהצענו. דמיינו שיש לכם רק את היום הזה, נסו לחשוב מה באמת חשוב לכם ולהתמקד עליו באותו היום.
תפילת 'מודה אני' מסתיימת במילים 'רבה אמונתך'- אמונתך שלך הקב"ה, בי. בזה שהקב"ה מחזיר לנו את החיים, הוא מראה לנו מידי יום את נאמנותו לנו ואת האימון שלו בנו. אם הוא מאמין בנו איך נוכל שלא להאמין בעצמנו?
יהי רצון – רצונו ורצוני, שאצדיק אמונתו על ידי שאהפוך את היום שקבלתי ל'יצירת מופת' רוחנית. היכולת לעשות את זאת תלויה רק באדם אחד, באותו אדם שהקב"ה החזיר לו את הנשמה, זה תלוי רק בי.
מחשבות אלו על החיים יש להן עבורי טעם מר-מתוק. מתוק משום שהן הופכות את חיי לעשירים יותר, מר, כאשר אני זוכר איך התגלתה אצלי תפיסה זו ביחס לחיים.
ביום יב' בניסן תשס"ב נרצח תלמידי האהוב ר' אבי סבג, כאשר הוא היה בן עשרים ושלש, רק חצי שנה אחרי חתונתו עם דפנה. אחת מהתחושות הקשות שעלו אחרי הרצח הייתה שמצד אחד כל כך קשה לבנות - כל כך הרבה שנים צריך האדם להכין, להכשיר, ולהשקיע בעצמו כדי לבנות לעצמו את החיים, וכל כך קל, לעומת זאת, להרוס. כאשר התבוננתי בתחושה הזו, הרגשתי שהעמדה כזאת של המציאות איננה נכונה. זה לא נכון להניח שכל חלק של החיים הוא רק הכנה ושלב לחלק הבא. כל תקופה וכל יום של החיים הוא גם יעד בפני עצמו, כל יום הוא מימוש, כל יום הוא הישג. כך פתרתי גם חידה שהייתה לי ביחס לאבי, איך הוא בגילו הצעיר הספיק כל כך הרבה בהתפתחות האישית של עצמו, ובנתינה לאחרים. התשובה שהגעתי אליה הייתה, שאכן היו לו רק מעט שנים אבל הוא זכה להרבה ימים. אבי חי את הימים שהיו לו, לא כל אחד זוכה לחיות את ימיו.
ברוך ה' יום יום (תהילים סח:כ).
היום אם בקולו תשמעו (תהילים צה).
זה כלל גדול בעבודת השם, שאל ישים לנגד עיניו כי אם אותו היום, הן בעסק פרנסה..., וכן בעבודתו יתברך לא ישים לנגד עיני כי אם אותו היום ואותו השעה. כי כשרוצים להיכנס בעבודת השם, נדמה לאדם כאילו הוא משא כבד, ואי אפשר לו לשאת משא כבד כזו, אבל כשיחשב שאין לו רק אותו היום, לא יהיה לו משא כלל, וגם שלא ידחה את עצמו מיום ליום, לאמר: מחר אתחיל, מחר אתפלל בכוונה ובכוח כראוי, וכיוצא בזה בשאר העבודות, כי אין לאדם בעולמו כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי.
היום אם בקולו תשמעו – היום דיקא. והבן: (ליקוטי מוהר"ן).
מי האיש החפץ חיים? אוהב ימים לראות טוב. (תהילים לד:יג)