למדנו בגמרא בגיטין (ו:):
"אמר רב חסדא: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי פילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה, והפילה כמה רבבות מישראל. אמר רב יהודה אמר רב: כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלש עבירות: גילוי עריות, ושפיכות דמים, וחילול שבת. אמר רבה בר בר חנה, הא דאמרי רבנן: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר: צריך למימרינהו בניחותא, כי היכי דליקבלו מיניה. אמר ר' אשי: אנא לא שמיעא לי הא דרבה בר בר חנה, וקיימתיה מסברא. א"ר אבהו: לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אדם גדול הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו דבר גדול, ומנו? ר' חנינא בן גמליאל. האכילוהו ס"ד? השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כ"ש! אלא בקשו להאכילו דבר גדול, ומאי ניהו? אבר מן החי".
רב חסדא קובע כלל לגבי צורת החיים והתנהלות הדברים בתוך הבית - לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו. הוא מנמק את הכלל בכך שבעבר היה מי שעשה כך, והתוצאה היתה נפילה של רבבות מישראל (בפילגש בגבעה). ומוסיף רב שמי שמטיל אימה יתירה בביתו סופו לבוא לידי שלוש עבירות: גילוי עריות, שפיכות דמים וחילול שבת. מה כ"כ נורא באימה יתירה שהיא מביאה לכזה אסון? למה מי שמטיל אימה יתירה בביתו סופו לעבור על ע"ז ג"ע וחילול שבת?
אגואיזם
למה שאדם יטיל אימה יתירה בתוך ביתו? לא צריך להיות רב חסדא בשביל להבין שכדאי להיות נעים יותר ביחסים בתוך המשפחה. אלא שהאדם מטיל אימה יתירה בביתו, בגלל שהוא אגואיסט. הוא שם את עצמו במרכז, והכל בבית צריך להתנהל סביבו. הכל נעשה לפי המנגינה שלו, וע"פ הרצונות שלו. אם כוס התה מוגשת לו כשהיא לא מספיק חמה, או שהוא חזר מהעבודה וארוחת הערב עדיין לא הייתה מוכנה, הוא מיד מתרגז, צועק ומשתולל. האדם מרגיש שהוא מרכז העניינים והכל צריך להתנהל לפי רצונו, ללא התחשבות, וגם במחיר של פגיעה ברצונות אחרים. זאת האימה היתירה שהוטלה במקרה של פילגש בגבעה. לפי הגמרא (כמה שורות לפני מה שהובא לעיל), הפילגש לא ממש זינתה תחת בעלה, כל פישעה היה שהביאה לבעלה מרק שהיה בו זבוב או שערה (נחלקו בזה רבי אביתר ור' יונתן). עוון קטן זה גרם לה לברוח מביתה למשך ארבעה חודשים, ואז בא בעלה ורוצה לפייסה ולהשיבה. אם עוון קטן כזה גורם לה לברוח מביתה למשך 4 חודשים, זו תוצאה ישירה של אותה אימה יתירה שמטיל עליה בעלה בביתה. היא חוששת שבגלל שהיה זבוב במרק בעלה עלול להתרגז כל-כך ולהגיב בצורה קיצונית, ולכן היא בורחת מהבית. על זה אומרת הגמרא שלא יטיל אימה יתירה כי לבסוף התוצאות הן הרות אסון, לבסוף מתו מישראל 25000במלחמה שפרצה בעקבות פילגש בגבעה.
מהרגע שהאדם שבוי בקונספציה הזו, של האני במרכז, 'אני חשוב יותר מהסביבה ומהמשפחה', הדרך מכאן לגילוי עריות, שפיכות דמים וחילול שבת קצרה ביותר. ואסביר:
גילוי עריות – הרצון והצורך של הגבר לסיפוק צרכיו ורצונותיו המיידיים, גובר על הפגיעה בצרכים וברצונות של הצד השני. הרצון לסיפוק מיידי גובר על הראיה של הזוגיות כקשר בין שני סובייקטים שווים.
שפיכות דמים – אם אני במרכז, אז רק הדם שלי הוא חשוב, או לכל הפחות חשוב יותר משלך. ואפילו אם לא נרחיק לכת ונאמר שהאדם חושב שדמו חשוב יותר משל חבירו, עדיין, אם אני במרכז ויש גורמים מסביב שמפריעים לי, כמו למשל אדם אחר. אני צריך לסלקם, אפילו אם יש צורך בשימוש באמצעים קשים ככל שיהיו.
שבת – כאן הדברים פחות חותכים, אולם גם כאן נדמה לי שהרעיון דומה. מהותה של השבת היא שלמרות כל צרכיו ורצונותיו היומיומיות של האדם, מגיע הזמן שעליו לעצור הכל בשביל הקב"ה. אפילו אם אני חייב למכור היום בחנות כי יש הכי הרבה קונים ביום זה, אני מוכרח לעצור את עצמי. אם אני סטודנט ויש לי מבחן נורא גדול וחשוב ביום ראשון ולא הספקתי את החומר, אני חייב בשבת לעצור את עצמי וצרכיי, ולהשתעבד לשבת ולקב"ה. אבל אם אני רואה את עצמי במרכז, למה שאעצור את רצונותי וצרכי, אפילו בשביל הקב"ה?!
א"כ, אומר רב חסדא לא להטיל אימה יתירה בבית, כי היא מביאה לאסון, ובא רבה בר בר חנה ומסביר כיצד כן יש לנהוג בבית. כאשר מגיע האבא בערש"ק לבדוק האם הבית והמשפחה מוכנים, ואפשר להכניס את השבת. הוא צריך לשאול בנחת עשרתם? ערבתם? הדליקו את הנר! כדי שיקבלו בני הבית את דבריו בהבנה. זו צריכה להיות הדרך הנכונה. בא רב אשי ואומר שהוא היה נוהג כך גם ללא דברי רבה בר בר חנה, מסברא. ר' אשי לא היה רואה עצמו במרכז, ולכן הדבר הפשוט היה לשאול את הדברים הללו בנחת.
אימה יתירה כגישה חינוכית
בשלב זה מביאה הגמרא את דברי ר' אבהו, שמזהיר את האדם שלא להטיל אימה יתירה בביתו, כיוון שזו מביאה לידי אסון. שמעשה היה שהטיל אדם אימה יתירה בביתו, וסופו שהאכילוהו דבר גדול (כלומר דבר שאיסורו הוא איסור גדול), ומי היה אותו האיש? ר' חנינא בן גמליאל. שואלת הגמרא יכול להיות שממש האכילו אותו, הרי בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא אותם לידי תקלה, אז צדיקים עצמם לא כל שכן שלא יביאם הקב"ה לידי תקלה? אלא מסבירה הגמרא שכמעט האכילוהו. מדוע מביאה הגמרא את דברי ר' אבהו, מה הוא מחדש לנו שלא ידענו קודם?
הגמרא אמרה שהסיפור של ר' אבהו הוא על ר' חנינא בן גמליאל, והגמרא עוד מקפידה להאיר ולהגן על צידקותו. כך שקשה יהיה לומר שר' חנינא בן גמליאל הוא רשע, שרואה את עצמו במרכז. כנראה שישנו מניע נוסף שיכול להביא אדם להטיל אימה יתירה בביתו, ומביאה הגמרא את דברי ר' אבהו ללמדנו, שגם במקרה כזה, אדם עלול להטיל אימה יתירה בביתו, ואל לו לעשות כן. אדם יכול להטיל אימה יתירה בביתו מתוך גישה חינוכית. זה בדיוק הפוך מהמניע לעיל, האדם אינו רואה עצמו במרכז, להיפך הוא מרגיש שכל מטרתו היא בשביל אחרים, לשנות ולתקן אחרים. האדם אינו רוצה שילדיו או אישתו יסטו אפילו במעט מדרך הישר. לכן הוא נוקט ביד קשה וגישה קשוחה, ולא מאפשר שום גמישות חינוכית. אך אי אפשר לנקוט בגישה כזו בבית, כי אי אפשר להיות קשוח כל-כך ודקה אח"כ לשדר חום ואהבה. התנהגות כזו של הטלת אימה יתירה בבית יוצרת אטימות, וסותמת את התקשורת והקשר בבית. ובזה יש בעיה של אבר מן החי, מהות החטא באבר מן החי היא שהאדם רוצה לאכול מיד, הוא רוצה פיתרון מידי לרעב, ואינו מוכן לחכות לשחיטה ומליחה. אדם שרוצה תוצאות חינוכיות מיידיות, מטיל אימה יתירה בבית. נאמר שבנו של אותו אדם אינו מתעורר בזמן לק"ש, אותו אדם צועק עליו שאם הוא לא יקום הוא לא יאכל ארוחת ערב. כמובן שהילד יקום, אבל מה שברור זה שבגיל 20 הילד בחיים לא יקום בזמן. כלומר ע"י גישה כזו של סמכות ואימה יתירה ניתן להשיג תוצאות, אפילו מיידיות, אבל תוצאות מיידיות בלבד. ההישיגים הללו לא יחזיקו מעמד לטווח ארוך. ואומר ר' אבהו שאל לו לאדם ללכת בדרך זו בביתו.
חשוב לציין שיש הבדל מהותי בין דברי רב חסדא לדברי ר' אבהו. במקרה עליו מדבר רב חסדא, המניע והכלים שניהם שליליים, לעומת זאת ר' אבהו דיבר על מציאות בה המניע הוא חיובי ביותר, האדם רוצה לחנך ולעזור לסביבתו, אולם האמצעים שלו אינם טובים. ממילא גם דרך הטיפול בשני האנשים שונה. אצל רב חסדא, דרוש שינוי מהותי בחשיבתו ובתפיסתו של האדם. אצל ר' אבהו האדם אינו זוקק שינוי מהותי, אלא צריך לתת לו את הכלים הנכונים.