תקפצו כבר למים

אחד הדברים המתסכלים שדכנית היא התופעה המצויה כדלהלן: פלוני ופלונית, לאחר שהשדכנית פנתה אליהם, שבין עיסוקיה הרבים היא ציידת ראשים ודייגת במים עמוקים, הללו כבר הואילו בטובם להסכים להיפגש אחרי כל הברורים וראיית התמונה בפייסבוק; פלוני ואלמונית מקשקשים ביניהם כחצי שעה בטלפון לשיחה מקדימה על דא ועל הא; פלוני ופלונית קובעים לשוחח עוד פעם כדי לקבוע פגישה; והנה- לפתע פתאום- פלונית מודיעה לפלוני שהיא בעצם חושבת שהם לא מתאימים, ושמה סוף לקשר שעוד בקושי נוצר. גם הפלוני עלול פשוט להעלם ולא להתקשר משום מה, לא-לוהים פתרונים.

דומה הדבר בעיני למלכת האמבטיה, הפותחת את ברז המים החמים והקרים לתוך האמבט, ואז בדחילו ורחימו, כשהיא עטופה במגבת רכה ומפנקת, היא בודקת בקצה בהונה את מימי האמבט, וכשהיא מעקמת את אפה הענוג היא דוחה את שעת הרחיצה- שמא המים קרים או חמים מדי לגברתנו הנאווה?

ולמה להיכנס למערכת קשר שנועדה מראש לקרוס? (צילום: mabahamo-cc-by-nd)

מה למשל? למשל, הוא שאל בפליאה למה היא עובדת בשעות הערב במקום רועש, והיא חווה זאת כבקורת. למשל- הוא השמיע את דעתו בטלפון המקדים שלדעתו מי שלמדה מקצוע אחד, לא נראה לו שייך להחליף למקצוע אחר והיא חווה זאת כגבר שוביניסט, מרובע עם דעות מקובעות שלא יבין אותה בעתיד ולא יאפשר לה ללמוד. הוא סיפר לה שהוא עובד בעבודה מאד מעניינת, ובינתיים לא מכניסה מצלצלים כמו עבודה אחרת שהיא אולי מפנטזת עליה. ועוד כהנה וכהנה.

גברתנו החכמה, מרוב מודעות עצמית ושמיעת רכילות מחברותיה הנשואות ומצוקות הנישואים שלהם, פוגשת כבר את הפלוני, אבל תוך כדי פגישה עמו היא רושמת בפנקס המטפלת שיושב לה בראשה הנאה שהנה, היא צופה בעתיד שתהיה להם התנגשות רעיונית על רקע זה או אחר, הבדלי אישיות כאלה ואחרים, ומן הסתם הם יגיעו לחילוקי דעות - ולמה לה להיכנס למערכת קשר שנועדה מראש לקרוס?

להגיע אל הנקודה ממנה צריך פשוט לקפוץ

בינתיים היא נשארת לבד. מדובר גם בבחורות המתגוררות בנצרת, עפולה, טבריה ובאר-שבע, שבטוחות שלפחות אלף בחורים מחכים בתור כדי לפגוש אותן, ומסכימים לגמוא מרחק של מאות קילומטרים, עם עליית מחירי הדלק ועם הידיעה שמסתובבות בתל-אביב ובירושלים אלפי בנות פנויות לשידוך. "מי שירצה אותי יגיע עד אלי", היא אומרת בטון בטוח.

המצב קצת מזכיר לי את הפעם בה הצטרפתי בגילי המופלג לאחי הנועז שלקח אותנו להרפתקת אומגה וסנפלינג בקניון השחור עם כל הציוד וכיוב. במסלולי הגולן יש מקומות שם אין לך ברירה אלא לקפוץ למים עמוקים, חשוכים ומפחידים הרחק למטה, כשאת בטוחה שאת עומדת לגמור שם את חייך, אבל את בנקודה כזו, שפשוט עליך לקפוץ. יש מי שעוצמים עיניים וקופצים, אבל יש מי שאין ברירה וחייבים לתת להם דחיפה כדי שניתן יהיה להמשיך במסלול.

לפעמים פשוט צריך לקפוץ(צילום: Phil Scoville-cc-by)

עם המשודכים שלנו זה קצת יותר מסובך. לפני כשבועיים השתתפתי בכנס בן יומיים למטפלים ושדכנים במסגרת ארגון י.ש.פ.ה. רושם רב עשו עלי הזוג הדי ויומי שלייפר, מטפלים בשיטת אימאגו. נראה שבעצמם עשו עבודה משמעותית על הקשר הזוגי ביניהם במשך השנים.

הדי דברה על המרחב המקודש הקיים בין בני זוג, מרחב המתאפשר רק בפגישה נוכחת בין שנים. המרחב המקודש מתאפשר לא בשיחת טלפון ולא דרך ראיית תמונה בפייס בוק. המרחב המקודש מתאפשר בישיבה זה מול זה, בראיית עין בעין, בשיחה פנים מול פנים. יש מי שיכנה זאת כימיה, או אנרגיה. הדי שלייפר רואה בזה שכינה. השכינה שורה במרחב הנוצר בין שני אנשים. זהו מרחב מקודש שבא מאהבת הרע, והוא קיים בין אחים, הורים וילדים ואיש לרעהו בעבודה.

על המרחב המקודש לוקח כל צד אחריות משלו. לא שייך שכל אחד יאמר - הוא אחראי למרחב המקודש, והוא אשם כשהתנאים לא נוצרו לכך. אם כל אחד ייקח אחריות על המקדש מעט הזה, שני הצדדים יחוו את השכינה.

תעצמו עיניים, תתרטבו קצת

בהצפת מודעות לנקודות המפגש הבעייתיות בין שני אנשים, שכבר אינם תמימים ואינם באים מתוך התלהבות ספונטאנית, יהיה אדם מודע לכך שעליו להצטייד בארגז כלים. הרי זוג שהגיע לחופה, באיזה שהוא שלב בחייהם המשותפים יחוו מאבקי כוח ונקודות מפגש המצטיירות כאבני נגף. הקב"ה לא חוסך את נקודות המפגש הללו מאף אחד - אלו הן בדיוק הנקודות בהם אדם צומח. לא אבני נגף אלא מסלול מכשולים שעוברים בדילוג וצומחים למקום יותר גבוה. זוהי למידה.

התחושה שלי היא לאחרונה שאנשים מעדיפים להישאר לבד עם הפנטזיה הילדותית שהכל יהיה מושלם, במקום להצטייד בציוד סנפלינג ואומגה, לצאת לדרך ארוכה ולקפוץ למים שנראים קרים או חמים מדי.

חברה, בא לי להגיד לכם: יאללה, תעצמו עיניים ותקפצו כבר! תתרטבו קצת, דיר באלאק, חם או קר, העיקר שתזוזו!