הכותרת למאמר היא של הרב יעקב שמעון, בעלי, ששמע אותי משוחחת, מתלבטת, על כתבה ערב פסח. תכתבי - הוא אמר לי באירוניה -איך שולפים פולניה ( זאת אני, כנראה, למרות שאני כבר דור שמיני בארץ ) מניקיונות ערב פסח ומוציאים אותה לחופשה. ביני לביני , הרהרתי לעצמי, יש דברים בגו, יש משהו במילים שבכותרת, והם עמוקים וקשורים דווקא לגאולה, ליציאת מצרים, לחמץ ולשבת הגדול.
מה עניינו של החמץ, השאור שבעיסה, שאנו עמלות כל כך קשה להוציאו מן הבית והכלים, שאנו מקרצפות, מרססות ומשפשפות עד כלות הכוחות?
בעיני רוחי אני רואה עיסה של בצק, כשהיא הולכת ותוססת ותופחת, כשהסוכר והשמרים עושים את שלהם ומתפיחים סתם קמח ומים.
 |
|
האם כוונת הלב מספיקה לנשים המרססות בסנט מוריץ את חריצי הסירים? (צילום: bloomsberries-cc-by-sa)
|
החיים של האדם, בעיקרם, הם חיים פשוטים, ללא סיבוכים. סתם קמח ומים, מעין מצה פשוטה, שלא משנה אם אפו אותה ביד או במכונה. בימי קדם היא כנראה נראתה כמו פיתה. עד היום אופים כך מצות על טבון, אצל העדה התימנית. מצות פריכות ודקיקות זו כבר המצאה מודרנית של מכונות. אך אין זה משנה.
מה שחשוב זו הפשטות, חיים ללא סיבוכים. הא-לוהים ברא את האדם ישר, אך הם בקשו להם חשבונות רבים.
האדם הלך וסיבך לעצמו את החיים במצגות שווא ודמיונות. הדמיון (שמרים), התאווה (סוכר) והכבוד (שאור) מתפיחים לאדם את האגו, ואז מסתבכים חייו.
הנה, קחו אותי בתור דוגמא. בעיני רוחי אני רואה את הבית נקי ללא רבב , מבריק ומצוחצח, אף אם אינני בטוחה מי בעצם הציב לי קריטריונים לניקיון, שאולי הם מוגזמים. בשנים האחרונות אנו שומעים דעות מקלות של רבנים בעניין ניקיונות הפסח, וגם אני כבר יודעת מה שבעלי אומר כל שנה: גם אם תמצאי בפסח פתאום חתיכת לחם קטנה, לא יקרה שום אסון- הרי בערנו ובטלנו את החמץ בערב פסח!
האם כוונת הלב מספיקה לנשים החרוצות המשרות כלי פלסטיק באקונומיקה ומרססות בסנט מוריץ את חריצי הסירים? כנראה שלא. וזהו השיעור שלמדתי השנה.
כדי להיענות להצעת בעלי לצאת לנופש לשני לילות, והבית עוד לא גמור, הייתי צריכה לכבוש בקרבי את השאיפה לשלמות, סוג של גאווה והישגיות, את הדמיון, בו נראה בעיני רוחי הבית כבר כשר לגמרי לפסח ואני עם הרגלים למעלה אחרי שכל האוכל לפסח מבושל ומוקפא במקרר. עבודת מידות רצינית היה עלי לעשות. פשוט לקום וללכת, לעזוב הכול ולסמוך, לסמוך על ה שיסדר לי את העניינים, לעצום עיניים ולשחרר.....
אני חושבת על נשות ישראל במצרים היגעות, העמלות שנים רבות לשרוד במציאות קשה של שואה, כשלפתע הן מקבלות את ההוראה- לקום וללכת. היעד רחוק מהשגה, הדרך עוד לא נראית, העתיד בסימן שאלה גדול. צריך פשיטות של מחשבה, יכולת זרימה אל הלא נודע ומעין ביטול עצמי, כך לקום וללכת אל הלא -נודע. להיות כמו מצה. לא לתת לדמיון לעבוד, לא לכעוס ולא לתסוס, תהיי פשוטה, זורמת. תסמכי על ה.
צמתים רבים בחיינו מפגישים אותנו עם המקומות הללו של : תהיי פשוטה, בלי חשבונות. אין אלו מקומות פשוטים. הרבה עקרונות שהצבנו לעצמנו בימי חיינו יקשו עלינו את הפשיטות. חג הפסח הוא החג המשחרר אותנו מעבדות לאגו. יכול להיות שתוך כדי עבודה ואוורור חפצים וכלי בית, במקביל נעשית גם עבודה בנפש. אבל עלינו להיזהר לא לאבד פרופורציה. לא לפספס את העיקר.
הכתבה איננה מיועדת רק לנשים, אלא גם לגברים. גם אתה הגבר בערב פסח, מוטב שתעשה לעצמך חשבון נפש ותשחרר. הקפדת יתר, כעסים, לחץ והבאת אישה לידי עוגמת נפש- הם השאור שבעיסה, הם החמץ. שום הגדה מהודרת או מצה מהודרת עבודת יד לא תפצה על הפרה בשלום בית ואישה מוטשת ועגומה שתראה ליד השולחן בליל הסדר.
שבת הגדול הקרב ובא עלינו מזכיר לי שמה שחשוב באמת הוא, שנוכל לטפוח לעצמנו על השכם בסוף הפסח ולומר לעצמנו- יצאת גדול! גדול במידות, הקשבה, סבלנות ואיזון של פשטות. שנזכה! חג כשר ושמחה אמיתית! לגאולה שלימה בקרוב!