ביקורת הסודות של הנשים החרדיות: "מניין נשים" מפספס את המטרה

המחזה "מניין נשים" הלך איתי הרבה זמן מרגע שיצאתי מאולם התיאטרון, אבל כנראה שלא מהסיבות  הנכונות. בעוד הקהל סביבי מזיל דמעות, מתרגש ומזדעזע מהנעשה על הבמה - חשתי בעיקר חוסר נוחות.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאחנה לסלאו: "לא כולם אמיצים כמוני, כשלא טוב אז לקום וללכת"

  26/03/23 18:58

ואכן, מדובר בסיפור טורד מנוחה: "מניין נשים" שמוצג בימים אלה בתיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון באר שבע, מספר על מאבקה של חנה (מאיה מעוז), יוצאת בשאלה שלאחר שנתיים ארוכות של נתק מנסה לחזור ולחדש את קשריה עם שנים עשר ילדיה, אותם עזבה כשנמלטה מקהילה חסידית סגורה. כצפוי השיבה הפתאומית פותחת תיבות פנדורה וחושפת סודות ושקרים.

הבמה שכמעט ריקה מתפאורה מותירה מקום לדרמה אנושית שמתחילה מהרגע שהמסך עולה ולא נגמרת עד הסוף המטלטל. יש לציין לטובה את קאסט השחקניות המוכשרות - בראשן מאיה מעוז וליא קניג האגדית, שמצליחות למנוע מהדרמטיות של התסריט ליפול למחוזות טלנובלים ומתישים.

מניין נשים צילום: מעין קאופמן, באדיבות התיאטרון הלאומי הבימה בשיתוף תיאטרון באר שבע.

מה חרדים היו חושבים לו ישבו בקהל

אבל חוסר הנוחות שחשתי לא נבע רק מהסיפור האמיתי והכואב, שניפץ את מעטה השתיקה וההשתקה וחשף עוולות איומות שנעשו בשם הדת, אלא מהמסר שעבר, איך לומר- קצת עקום. התמה המרכזית של המחזה היא ש"רק נשים יכולות לשפוט נשים". ואכן, במשך שעה וחצי סלון ביתה של חנה הופך להיכל משפט מאולתר, בו אימהות פוסקות דין על בנותיהן, בנות מציבות אימהות על דוכן העדים ונאשמות הופכות למאשימות.

אולם נראה שהקהל השבוי בסיפור לא מבין שנהפך לשופט גם הוא אל מול כתב האישום שמציגה היוצרת, נעמי רגן, כנגד החברה החרדית. לא יכולתי שלא לתהות מה חרדים היו חושבים, לו ישבו בקהל. אבל הם לא היו שם להסביר ובכך מבחינתי המסר של ההצגה התפספס.

מניין נשים צילום: מעין קאופמן, באדיבות התיאטרון הלאומי הבימה בשיתוף תיאטרון באר שבע.

סיפור אמיתי - שחובה לתת לו מקום

מלבד זאת, בעיניי, היוצרת שהייתה נחושה להציג את החברה החרדית במערומיה, לא הצליח לעבור במבחן האמינות. כשהגיבורה שרה פרק מתהילים אם תנ"ך ביד אל מול זרקור, או כשחברותיה דקלמו קלישאות כדוגמת: "נשים לא אמורות לחשוב", הרגשתי שבמקום לחשוף מציאות אמיתית ומורכבת, הסיפור טובע בתוך בריכת קלישאות.

אבל בכל זאת אני שמחה שהגעתי. כי אם נשים את הבעיות בצד, כדבריה הנרגשים של מאיה מעוז בסוף ההצגה: "סיפורים כאלה קורים בכל מקום וזמן", חובה לתת להם מקום. לחנה, אישה אמיתית שעברה מסכת ייסורים, מגיע שיספרו בקול גדול את מה שכבר לא יכלה לשתוק.