לפני שבועיים הייתי בשני כנסי נוער שבכל אחד היו עשרת אלפים בני נוער דתיים לאומיים. כולם בני נוער מהציונות הדתית, חלקם מישיבות ואולפנות, חלקם מתיכונים דתיים. חלקם מהמרכז וחלקם מהפריפריה. כנס אחד לבנים וכנס אחד לבנות וכל אחד מהם כעשרת אלפים איש ויותר.
לא. אין פה טעות דפוס, אין פה טעות במספרים. יש פה מציאות של ציבור שגדל והולך בכמות ובאיכות. יש פה ציבור שגם יודע גם להיות ביחד למרות ההבדלים (שיש כאלה שאוהבים להדגיש). יש פה ציבור שהתכנס סביב לימוד הרמב"ם, אבל המאמר שלי הוא לא על הרמב"ם אלא על האחדות המעצימה שיודעת להתלכד סביב דבר כל כך גדול.
אחת הקבוצות הגיעה מצפת. אחד הזוכים מהבנים היה בן המקום שהתעצם בעקבות הישיבה התיכונית שהגרעינים התורנים הקימו בצפת. גם אני הגעתי לצפת בעקבות הגרעין התורני שקם פה לפני יותר מעשרים שנה. האמת היא שכל הציבור הדתי לאומי בצפת התעצם בעקבות הגרעין התורני. הוקמה פה ישיבת הסדר אחת ועוד אחת, הוקמה מכינה קדם צבאית, ישיבה תיכונית, אולפנא, תלמוד תורה. נועם. מדרשה לבנות. הועצמו בתי הספר, התמנו רבני ישובים ובתי כנסת. הכל התעצם והלך. הציבור התעצם.
כך קורה בכל הגרעינים התורניים. אני מבקר קבוע בגרעינים אלו ורואה את ההתקדמות שלהם. ממש נס חנוכה. ואם בחנוכה עסקינן, יש שאלה גדולה על מתתיהו. איך הוא העז לקרוא מלחמה על מעצמה עולמית, הלא אין סומכים על הנס?
יש תשובות רבות. האחת שמתאימה גם לו וגם לגרעינים התורניים היא תשובה בצורת שאלה. "איך גפרור כל כך קטן יכול להדליק יער ענק שלם?" איך הוא מתגבר על עצים שמשקלם וגודלם הוא אלפי אלפים ממנו?
התשובה הפשוטה היא שהוא הופך את העצים לאש כמוהו. הוא מדליק אותם והם מדליקים את האחרים וכך כל היער כולו הופך לאש להבה. האמת היא שהוא באמת לא הופך אותם. גם קודם אליו הם היו חומר בעירה מצויין. הוא רק חשף את העוצמה המחממת שיש בהם.
יער שנשרף זה לא יעד. אבל אנשים שהיו כבויים והופכים להיות מאירי פנים זה בהחלט יעד רציני. חברי הגרעינים התורניים הם גפרורים בלבד. הם מגלים לאנשים את הכוחות הגנוזים שבהם. את העוצמה. את האור. את היכולת להאיר אנשים אחרים. וכך האור מוסיף והולך.
אסיים בכנס הענק שסיפרתי עליו לכן בתחילה. ביקשו ממני להעניק את פרס לילדה שנבחנה וזכתה להיות כלת הפרס על לימוד הרמב"ם היומי. שמה היה מוכר לי, אביה הקים את הגרעין התורני של נתניה. כשראיתי את הבת שלו זוכה בפרס היוקרתי, נזכרתי בכל אותם מאות חברי גרעינים ובעיקר חברות גרעינים שהיו שואלות בחשש לא קטן: איך נחנך את הילדים בסביבה כל כך שונה ממה שהתחנכנו.
הם לא שאלו על הפרנסה. לא על המרחק. לא על ההקרבה. רק על חינוך הילדים. זו היתה ועודנה בשבילם ההקרבה היותר גדולה. הם חשבו שרמת החינוך בפריפריה פחות טובה מהחינוך במרכז ובישובים שמשם הם באו.
הנה התשובה. מסתבר שדווקא המסירות לעם ישראל היא המסייעת בחינוך הילדים. כשראיתי את הבחור מצפת ואת הבת מנתניה מנצחים הבנתי שהגרעינים התורניים הצליחו להאיר. הצליחו לחשוף את האור. הצליחו להביא את הברכה. חיזקו ואמצו.