סוגיות דת ומדינה עולות על סדר היום הציבורי חדשות לבקרים. בג"ץ הכשרות רדף את בג"ץ הגיור שהגיע ממש בסמוך לבג"ץ המקוואות, שהוליד את חוק המקוואות שנגע בסוגיה של הזכות לטבילה אוטונומית שגם היה אמור להידון בבג"ץ, שגרר אחריו מחאה בדומה למחאה על תחבורה ציבורית בשבת שאליה התייחסו לאחרונה בהצעת חוק חדשה שנועדה להסדיר את סוגיית השבת במרחב הציבורי. סוגיה רודפת סוגיה, והציבור גועש.
השיח הציבורי בתחום מתאפיין הרבה פעמים בדיכוטומיה כמעט אוטומטית, הן במרחב הישראלי הכללי והן במרחב הציונות הדתית. במרחב הישראלי אלו "החילונים" נגד "הדתיים" או "החרדים" ובמרחב הציונות הדתית אלו "הליברלים" נגד "החרד"לים". הסוגיות השנויות במחלוקת נוגעות לעצם הגדרתה וזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וחושפות את העצב הרגיש שעליו מנגנים בחדווה קיצוניים מכל צד. מטבע הדברים השיח מתרכז בהיבטים החברתיים של הסוגיות. אך הדיכוטומיה מולידה גם צד נוסף לשיח - הדיבור בשם היהדות, או הצד ההלכתי.
לצערי אני חש כי ברוב הסוגיות ישנה בורות גדולה בקרבנו, הציבור הדתי הרחב, בנוגע לעמדת היהדות ולמקורות ההלכתיים הנוגעים לעניין. בצד החרדי והחרד"לי נוטים להתרעם על כל פגיעה בסטטוס קוו המדומה כאילו הוא היה קודש הקודשים ובטיעונים סמי-הלכתיים. זאת בניגוד לעובדה שלא תמיד המקורות עומדים לצידם של החרדים. הדיכוטומיה משרתת אותם. ברגע שהשיח הוא שיח חילוני-מערבי-ליברלי אל מול שיח חרדי-תורני-שמרני, האחרונים הם לכאורה "מחזיקי הדת" והראשונים יכולים לכל היותר להסתפק בטיעוני מסורת, תרבות וערכים אוניברסאליים. דיוני דת ומדינה נוטים לפעמים לתפיסה מוטעית שההלכה לא רלוונטית אליהם או שהבעלות על מהי יהדות ומהו צביון יהודי נמצא בצד אחד בלבד של המתרס.
ולא (בהכרח) היא. יום העיון בנושא "עם, תורה ומדינה ומה שביניהם" שאנחנו מארגנים בתנועת נאמני תורה ועבודה בשיתוף מדרשת לינדנבאום ביום ראשון הקרוב נולד מתוך חיפוש החלק החסר בשיח הציבורי על דת ומדינה. החלק הזה הוא ההעמקה והעיון במקורות ובאמצעות זאת נגיעה בסוגיות האקטואליות. יום העיון נועד "להפשיט" את הסוגיות, ולו לרגע אחד, מההקשר החברתי הרחב יותר שלהן, ולנסות להבין את עמדת ההלכה בעניינים שעל הפרק - נישואין וגירושין, גיור, כשרות והשבת במרחב הציבורי.
הכותב הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה