כל יום פורים!

האמת היא שלסיפור הזה ישנן שתי גרסאות: הראשונה מביניהן מובאת בפרשת "בשלח" שבחומש שמות, אם כי זאת נראית גרסה מאוד צמחונית של האירועים (כמו בסרטים לילדים מגיל 14 ומטה) - עמלק נלחם עם ישראל ברפידים, משה רבנו מרים את ידיו, אורי גלר בטח מתערב גם הוא - כופף שם איזו חרב או שתיים, התוקפן מובס, המותקפים מנצחים, ולרשימת האויבים שיש לנו איתם חשבון פתוח מצטרף עוד עם אחד, שאת זכרו צריך למחות מתחת השמיים.

אלא שהגרסה הזו, עם כל הכבוד, נראית רק כפרולוג לדבר האמיתי. בספר דברים, בסוף פרשת "כי תצא", מובאים הדברים בלי צנזורה של דובר צה"ל: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוהים". בום. הזיכרונות מקיץ 2006 מתעוררים מחדש. כל מילה פצצת מרגמה. ממש רואים את פטריות העשן. חסרה רק הקריאה להיכנס למרחבים המוגנים.

אשר קרך בדרך - אולי מלשון "מקרה", אבל לא פחות מכך (כפי שמפרשים בחסידות) מלשון "קרירות": הצבא העמלקי פוגש עם שהרגש וההתלהבות ממנו והלאה. גם עייף וגם יגע. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך - היסודות החלשים בחברה, אלה שזנחו אותם מאחור, שהופקרו במקלטים של רפידים בלי מיזוג אוויר, אוכל ושתייה. איפה היה גאידאמק כשצריך אותו?

אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו: לומר ש"עמלק" הוא החיזבאללה של אותם ימים מצמצם את העניין מאוד. עמלק הוא הרבה יותר מכך - עמלק הוא הבאג בתוכנה. עמלק הוא הווירוס שגורם לכשל חיסוני נרכש. עמלק הוא נגיף קטלני שמחליש את הגוף, ויותר מכך - את הרוח. הוא לא נמצא רק מחוץ לנו, אלא גם בתוכנו. הוא משכפל את עצמו, מתגבר על אמצעי החיסון, ותוקף תאים חדשים. פה שום אנטיביוטיקה או קוקטייל של תרופות לא יעזרו.

"ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוהים" - עם שאין לא אלוהים, לא במובן הדתי, אלא במובן המוסרי, הרוחני, התרבותי. "זה, אין לו אלוהים זה" - המחמאה האולטימטיבית הישראלית. למה מי אתה שתגיד לי מה לעשות? ועל "עייף ויגע" - בכלל אפשר לדבר שעות ארוכות. לעייפות בלבד - שינה יכולה לעזור. למישהו שהוא עייף ויגע - נחוץ טיפול הרבה יותר מקיף והרבה יותר מעמיק.

כל סטודנט מתחיל לפסיכולוגיה יסביר לנו שאדם עייף ויגע סובל מחוסר אנרגיות בצורה קיצונית. הוא נוטה להתכנס בתוך עצמו ולהתעלם מגירויים שבאים מן הסביבה. אדם עייף ויגע מאבד את תחושת הזמן ואת הזיכרון ההיסטורי. הוא עסוק כמעט אך ורק בהווה. אדם עייף ויגע מתאפיין בתפיסה אפיזודית של המציאות - בעמידה פאסיבית אל מול אירועים והתנסויות, שאין הוא יכול למצוא בתודעתו כל קשר ביניהם. כל אירוע לעצמו - אפיזודה, אפיזודה, אפיזודה.

עם עייף ויגע מגיב בדיוק אותו דבר. אני זוכר את חורף 1996. בפברואר, ואולי זה היה במרס, בהפרש של שבוע ימים בדיוק, אירעו שני פיגועי אוטובוסים קשים בירושלים - בקו מס 18. אחרי כל אחד מהפיגועים, בצורה ספונטאנית, יצאו אלפי ירושלמים אל הרחובות - לא מפגינים, לא פעילים פוליטיים; אנשים רגילים, פשוטים, שרצו פשוט להיות ביחד, להתאבל, להתפלל, להדליק נרות נשמה, לזכור את הקורבנות. איך אני יודע? גם אני הייתי שם. עשר שנים אחרי, פיגוע הוא אירוע שנמשך בין חצי שעה לשעתיים. מנקים את הדם, מטאטאים את הזכוכיות, מקשקשים קצת בטלוויזיה וחוזרים לשגרה.

אבל למה לנו פיגועים? מה כן יכול להוציא את האזרח הישראלי הממוצע אל הרחוב, אל רשות הרבים - להפגין, למחות, לכעוס, לשנות, לתקן? "עזוב אותך באמא שלי, יש מכבי נגד בית"ר בטלוויזיה". תן לראות "כוכב נולד 8". התעללות בקשישים, זקנה שמשקים אותה אקונומיקה, אלימות נגד ילדים, שחיתות, זיהום אוויר, אנטנות סלולריות - נו, מה בעצם הקשר? הכל הרי כותרות בעיתון. ואיך אפשר בכלל להשתלט על כל הברדק הזה, להתעמת את המכלול? תפיסה אפיזודית של המציאות כבר אמרנו?

וזה מתבטא בדברים הרבה יותר קטנים - עמידה בתור, למשל. לי, מה לעשות, יוצא

לנסוע הרבה באוטובוסים, בעיקר בדרכים בין-עירוניות. קו 480, נניח. ירושלים לתל-אביב ובחזרה. שם אפשר לקבל שיעור מאלף על תרבות העמידה בתור של מר וגברת ישראלי. שדה קרב. ההוא שבא אחרון נדחק ראשון. ההיא מתגנבת בזחילה ומשפרת עמדות. שם מאגפים שלושה חיילים את היעד, כובשים את המושבים בצד שאין שמש, ותוקעים דגל של גולני. עם ישראל במיטבו. לפעמים בא לך לעשות Re-start לכל המערכת. לאתחל את התוכנה מחדש.

ברור. לא הכל שחור ולא הכל רע. מכירים את המבוגרים האלה שאתה מדבר איתם, ואומרים לך: אה, מה אתה מתרגש? זה תמיד היה ככה! היה גם היה, אבל האדישות, העייפות, היגעות, העגמומיות, החמיצות - הלכי הרוח הללו הולכים ומחריפים. אפילו הציבור הדתי-לאומי - הקבוצה בעלת הפוטנציאל הכי גדול לשנות דברים במדינה - שקוע בתרדמת מאז שמכבש גדול דרס אותו בהתנתקות.

***

אבל אז בא פורים.

פורים הוא בדיוק ההפך משבת "זכור".

בפורים אתה חוזר להיות ילד - בלי הקליפות, בלי ההגנות, בלי משקעים של אבק וחלודה שהצטברו במשך הזמן. רק עם מסכה צבעונית שפינטזת עליה שבועות וחודשים ארוכים, והנה יש לך צאנס להיות מישהו אחר. להגשים חלום.

פורים מספק הזדמנות לחזור את הגרעין הפנימי - להיות שמח, להתלהב, להתרגש, להיסחף, להחליף את הקרירות בחום, להפסיק להיות עייף ויגע.

פורים מאפשר להבחין במימד האלוהי של החיים, בקשרים שבין התרחשות להתרחשות. להתחבר אל הזרם הנכון של עבר, הווה ועתיד. להביא מתנות ומשלוחי מנות ל"כל הנֶחֶשלים אחריך". לפרוץ את המעטפת האגוצנטרית.

פורים הופך את ה"אני" ל"אנחנו". יהודי אף פעם לא יכול להיות "אני", רק "אנחנו". חלק מציבור וחלק מקהילה.

מרדכי ואסתר, שמעליהם ריחף איום ההשמדה, זה אנחנו.

הילד בגטו עם הידיים המורמות זה אנחנו.

אילן רמון זה אנחנו.

העיתונאי דניאל פרל, שנרצח באכזריות בפאקיסטן ב-2002 על ידי קיצונים מוסלמיים, והמילים האחרונות שלו היו "אני יהודי-אמריקני", זה אנחנו.

אילן חלימי זה אנחנו.

רועי קליין זה אנחנו.

יהונתן פולארד זה אנחנו.

גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב זה אנחנו.

צרת היחיד היא צרת הרבים, ולהפך.

פורים הוא שסתום הבקרה של סיר הלחץ האישי והחברתי. לוּ נעדר החג הזה מלוח השנה שלנו, היינו פשוט צריכים להמציא אותו. עכשיו שהוא פה צריך לחבק אותו בשתי ידיים! כי פורים הוא מתנה שקיבלנו, והיא מלמדת על גודל הפער בין המצוי לרצוי - לא על מה שאנחנו, אלא על מה שאנחנו יכולים להיות. רק ככה מתקדמים בחיים.

בשלב הבא, בדיוק הפוך משירי הילדים, ניצור מציאות שבה יבוא פורים פעמיים בשבוע. ובשלב שאחריו, הסופי, כשכבר יהיה לנו מדינה וחברה שנראות אחרת, נוכל להכריז בקול גדול: "כן כל יום פורים"!