פרשת קרח קובעת את אחד המיסים הקדומים ביותר – המעשרות שניתנו ללויים. לאחר פרשת קרח ועדתו מוצאת התורה לנכון למנות את חובותיו וזכויותיו של שבט לוי תוך הדגשה כי זכויות שבט לוי נובעות מחובותיו ואין הן בגדר מתנה בעלמא: "ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה. חלף עבודתם אשר הם עבדים את עבדת אהל מעד". בכך למעשה נתנת תשובה לטענה כנגד הזכויות העודפות הניתנות לשבט לוי, זכויות אלה ניתנות להם רק כדי שיוכלו לעבוד את ה'.
המעשר ללוי היה מעין מס מחזור בגובה של כ – 10% מן התבואה. ומכיוון שבמס עסקינן הרי שעל אף מטרתו המקודשת, טבעם של בני אדם לנסות להשתמט ממנו: "דורות הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך הדלת כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסים פירותיהן דרך גגות וחלונות כדי לפוטרן מן המעשר, דאמר ר' ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. ור' יוחנן אמר: אפילו חצר קובעת שנאמר "ואכלו בשעריך ושבעו" (ברכות לה:).
בעלי השדות נקטו ב"תכנון מס" פשוט. הואיל ואין התבואה מתחייבת אלא אם היא רואה את פני הבית הכניסו בעלי השדות את התבואה דרך החלון ובכך נפטרו מן החיוב. תכנון זה עוסק במתח הקיים בכל מערכת משפט בין הפורמליסטיקה - הצורה למהות - התוכן. אילו היינו נדרשים לתכלית הטלת המעשרות קשה למצוא צידוק לפטור הניתן לבעלי השדות הללו. ואולם באופן פורמאלי לא הוטל החיוב אלא על תבואה הרואה את פני הבית. לפיכך לא ניתן להטיל חיוב על תבואה שנכנסה דרך החלון.
רבי יוחנן חולק. לדעתו גם החצר קובעת למעשר ומחייבת את התבואה במעשר גם אם נכנסה דרך החלון. לכאורה, ניתן היה להסביר מחלוקת זו כמחלוקת נקודתית העוסקת בדיני מעשרות. ואולם הנימוק בו בוחר רבי יוחנן מלמד כי השיקול העומד בפניו הינו שיקול עקרוני ותכליתי על פיו תכלית מתן המעשרות הינה לפרנסת הלויים ולכן לא ניתן להתחמק מתכלית זו באמצעות שימוש במנגנונים פרוצדורליים.
מתח זה שבין המהות לבין הצורה מצא את דרכו לפסיקות רבות של בתי המשפט המודרניים בעניין תכנוני מס. נישומים רבים מנסים לנצל פרצות בחוק הנובעות מאופיו המוגבל של החוק אשר אינו מסוגל לכסות את כל המקרים. העיקרון המנחה את בית המשפט כיום הינו בחינת מהות החוק ותכליתו, ממש בדומה לדברי רבי יוחנן, אשר בחן את תכלית הטלת החיוב במעשרות ולאור תכלית זו פרש את ההלכה.
מתח זה שבין המהות לצורה בא לידי ביטוי גם בתחומים נוספים בהלכה. תקנות רבות בחז"ל נעשות על יסוד שימוש בפיקציות הלכתיות אשר דומה כי הן אינן עומדות בקנה אחד עם תכלית ההלכה כפי שהיא נראית לנו במבט ראשוני. פרוזבול והיתר מכירת קרקעות בשביעית, היתר עסקה לעניין הלוואה בריבית, מכירת החמץ בפסח וכיו"ב כל אלה הינן דוגמאות לניצול "פרצה" בהלכה והתרחקות, לכאורה, מכוונת התורה בכל אחת מן המצוות. הטכניקה בה השתמשו חז"ל הינה אותה הטכניקה עליה עמדנו לעיל - שימוש ביסודות צורניים. כך, למשל, חובת הפסקת העבודה בשמיטה הוטלה רק על היחיד ולא על בית דין לפיכך אם היחיד יעביר את קרקעותיו לבית דין לא יהיה נאסר עליו לעבד את אדמתו. מעיון בפסוקי מצוות השמיטה נראה כי לא התורה ביקשה את קיום השמיטה ולא את ההתחמקות ממנה ולפיכך נראה כי המדובר בפרצה בלבד.
על אף ששימוש זה ביסודות הצורניים נראה בעייתי במבט ראשון והוא אף מעורר מחשבות האם אין מדובר ב"נבל ברשות התורה" הרי שלא אחת אין מנוס מלעשות בו שימוש. במיוחד במקרים בהם חז"ל הרגישו כי קיומה של ההלכה עשוי להביא לפגיעה בציבור (כמו, למשל, במקרה של הלל הזקן אשר ראה כי קיום הלכת שמיטת הכספים הביא למצב בו נמנעו העם מלהלוות לעניים) מצאו חז"ל את הפתרון באמצעות הפרשנות הצורנית. באופן זה הצליחו חז"ל לשמור על נאמנותם למסורת תוך שהיו ערים לבעיות שנוצרו מיישומה של ההלכה.
ייתכן ומתח זה, שבין הצורה למהות, שופך אור חדש על הוויכוח המדרשי שהיה בין משה לקרח אודות חיובו של בית שכולו ספרים במזוזה וחיובה של טלית שכולה תכלת בציצית. קרח סבור היה כי רק למהות יש מקום בעולמה של ההלכה. לפיכך לא הבין קרח מדוע לא יפטור הבית, מלא הספרים, את עצמו ממזוזה ומדוע לא תהא הטלית שכולה תכלת חייבת בציצית. ואולם תשובתו של משה לקרח מלמדת אותנו כי גם לצורה יש תפקיד חשוב בעולמה של ההלכה. גם היין חשוב וגם הקנקן בו הוא משתמר.