אחד המתחים הגדולים הקיימים בחברה הדתית בן ימינו נוגע למתח שבין התפישה הדמוקרטית-ליברלית בת ימנו, המעניקה לאוטונומיה של הפרט מעמד על, לבין המצווה לשמוע לדברי חכמים. "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך...ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (דברים יז, י). וכאילו לא די בכך, מוסיפה התורה, כופלת ומשלשת את הציווי: "על פי התורה אשר יורוך, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". כידוע, פסוק זה אף כונן את התשתית לכל המצוות דרבנן, שגם עליהן מברכים אנו "אשר קדשנו במצוותיו", מכיוון שיש בקיומן קיום מצוות עשה של "לא תסור".
על פני הדברים, אפשר היה לומר שאין כאן אלא דפוס לשן ספרותי: "ימין ושמאל". אכן, חז"ל לא חשבו כן. בדבריו על אתר, מביא רש"י את דברי חז"ל הידועים: "ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין". בספרי (פיסקא קנד), הניסוח מוקצן אף יותר: "אפילו מראים בעיניך" – לא רק "אמירה" על פה, אלא ראיה בעיניים – על ימין שהוא שמאל, ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם".
היינו" חובת ציות מוחלטת, אפילו אם מנוגדת היא לידע, לשכל ולהיגיון האנושי. וכי אדם בן ימינו, שאמון על ביקורתיות, וחשדן מטבעו מלכתחילה כלפי כל ביטוי תיאוקרטי, יכול להישאר אדיש ושווה נפש אל מול אמירה כזו? וכי עליו לטמון ראשו בחול בכת יענה, ולהתעלם מכך שאותו "ימין" שעליו מורה לו חכם ההלכה, אינו אלא "שמאל"?
יתר על כן: עיון בתלמוד הירושלמי (הוריות א, א) עשוי לגרום לנו מבוכה גדולה עוד יותר, שכן שם הגרסה שונה לחלוטין: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל...תשמע להם? תלמוד לומר: 'ללכת ימין ושמאל'. שיאמרו לך על ימין שהוא ימין, ועל שמאל שהוא שמאל".
זאת ועוד: עיון במשנת הוריות מלמד שאדם שידע כי בית הדין טועה בהוראתו, ולמרות זאת שמע לחכמי בית הדין ועשה מעשה על פיהם, חייב להביא קורבן, ולא סתם קורבן אלא קרבן חטאת!
פרשנים, ראשונים כאחרונים, התלבטו רבות ביישובה של סוגיה זו (סיכום מעמיק שלהם מצוי במאמרו של י' בלידשטיין שנדפס בספר מחקרים בהלכה ובמחשבת ישראל, ר"ג תשנ"ד). חלקם נטו ל"תקן" את דברי הספרי ופירוש רש"י בעקבות הנוסח שבירושלמי.
אכן, דומה שהמסר שגלום כאן תואם את תפישות מודרניות ואפילו פוסט-מודרניות, הגורסות שאין קביעות מוחלטות ואין דבר "ברור מאליו" בעולם כלל. מה שנראה לאחד כ"ימין", עשוי להיראות בעיני האחר כ"שמאל", ולהפך. התורה מזהירה אותנו מפני אחיזה בקרנות קונצפציה מסוימת, מבלי יכולת להשתחרר הימנה ולבחון אותה מחדש. קל וחומר, כאשר מדובר בטקסט כתוב, שעשוי להתפרש בפנים שונות, שהרי "שבעים פנים לתורה". וכבר הדגיש הרמב"ן בפירושו לתורה על אתר: "והצורך במצווה זו גדול מאוד, כי התורה ניתנה לנו בכתב, וידוע שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים [=המתפרשים והמוסקים מן הכתוב].
אכן, הטוב והראוי בעולם הפרשני, ריבוי דעות ומגוון פרשנויות, עשוי להוות אסון כשמגיע הוא לידי מעשה. בעולם המעשה, רצוי שתהא רק סמכות אחת, היא הקובעת ועליה מוטלת האחריות.
ייתכן, שמסיבה זו נקטה תורה גם במינוח "ימין ושמאל" ולא "שחור לבן", שכן בעוד האחרונים משתייכים, באופן בסיסי, לקטגוריה אובייקטיבית, הביטויים "ימין" ו"שמאל" משתייכים לקטגוריה סובייקטיבית, שתלויה במידה רבה בנקודה שבה עומד המתבונן.