ישוב יהודי בארץ ישראל מוציא מן הכוח אל הפועל את קדושת ארץ-ישראל, שכן קדושת ארץ-ישראל למעשה, נקבעה בכל הדורות על פי גבולות ההתיישבות בפועל, גבולות עולי מצרים, וגבולות עולי בבל (ר' רמב"ם הל' תרומות פ"א, ועוד).
יישוב יהודי בארץ הוא גם קיום ציבורי של מצוות יישוב ארץ-ישראל – "שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה" (רמב"ן בהשמטות לספר מצוות, מצוות עשה ד').
עקירת יישוב יהודי מעל אדמתו היא לפיכך, עבירה ציבורית חמורה, אשר פוגעת ביסודות קדושת הארץ שמתגלה בפועל בהתיישבות היהודית. רק במצב שבו נשקפת סכנת-חיים לרוב המתיישבים, כגון: קרינה רדיואקטיבית או גזים רעילים בשטח היישוב, אסון טבע או כח אויב עדיף שכובש את השטח, או אמור להשתלט עליו תוך זמן קצר – רק במצבים כאלה מותר לפנות יישובים, ורק אז מותר לקרוא פינוי, ולא עקירה או חורבן.
מותר היה לפנות את משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים, עטרות ובית-הערבה, כפר-דרום ובארות-יצחק, (וישובים אחרים) במלחמת העצמאות, ובפרט אחרי חורבנו של כפר-עציון בעקידת תש"ח. מותר היה לפנות את יישובי הגולן במלחמת יום-הכיפורים ולא להשאירם שם טרף לצבא הסורי, ואין מי שחולק בדבר.
יש פוסקים שסבורים, שמדינת ישראל אין לה יכולת להחזיק בישובים לאורך ימים, ועל כן הם חושבים שאין זו עבירה. אולם לא זה המצב. מדינת ישראל מצליחה ב"ה להתגבר על הטרור הפלשתיני השפל, במלחמת "הימים הנוראים", ולנצחו. במאמץ כביר של צה"ל ושל השב"כ ומערכות ביטחון נוספות אנו שולטים בארץ כולה על כל פנים במרחב הפתוח, בגבולות ובדרכים, ושום יישוב יהודי איננו נמצא בסכנת חורבן ע"י אויב. לכן, העקירה המוצעת היא גם טעות ביטחונית-אסטרטגית, שעלולה לחזק את האויב (כדברי הרמטכ"ל) ולסכן ישובים נוספים, וגם איסור חמור מבחינה הלכתית דהיינו עבירה ציבורית.
עבירה ציבורית, כמו מצוות ציבור, נעשית ע"י הציבור כולו באמצעות נציגיו הנבחרים, בדרכים ובשיטות הלגיטימיות על פי החוק, ועל פי הנורמות הציבוריות המקובלות. העם כולו עלול לשלם (חס ושלום) את מחיר ההכרעות הציבוריות השגויות והאסורות.
לא מדובר כאן בעבירה של אנשים פרטיים, וגם לא מדובר כאן בכפיה על אנשים לעבור עבירה בגופם – כל ההסתכלות הפרטית וההתנגדות לגירוש אנשים מבתיהם יש לה מקום בשיח הדמוקרטי של זכויות אזרח וזכויות אדם מול החלטות ממשלה והכרעות פרלמנט. גם כל הויכוח על מידת הדמוקרטיה, ועל דרכי ההכרעה, הוא חשוב, אבל איננו נוגע לעיקר ההלכה: גם החלטות לא-דמוקרטיות של מנהיגים מוכרים בעם ישראל יש לכבד, אם אין בהן כפיה על היחיד לעבור עבירה.
מבחינה הלכתית אם ייעקרו ישובים חלילה, המפונים-הנעקרים אינם עוברים על מצוות ישוב ארץ-ישראל בגופם, שהרי איש אינו מתכוון להוציאם לחו"ל בכפייה, ובכל מקום אחר בו יישבו בארץ ימשיכו לקיים בגופם את מצוות ישוב הארץ. לכן, אין כאן כפייה על היחיד לעבור עבירה. גם המפנים שוטרים חיילים וקצינים, אינם עוברים עבירה פרטית, מפני שהממשלה יכולה פשוט להורות להם לעזוב את השטח ביום מסוים, בשעה מסוימת, ולהשאיר-להפקיר לגורלו כל מי שיבחר להישאר (אז גם יהיה מותר להתפנות כדי למנוע טבח ביד אויב).
לכן, כל הוויכוחים על צורת ההתנגדות לעקירת היישובים, על סירובי פקודה וכד', וכל האיומים הפוליטיים (הרציניים והמדומים) בסכנת שפיכות דמים חס ושלום – אין להם כל בסיס הלכתי, במצוות יישוב ארץ ישראל, או בכל מצווה אחרת. העקירה היא עבירה ציבורית, ולפיכך, היא נעשית ע"י הציבור כולו. ברגע שהממשלה מחליטה והכנסת מאשרת, או גם במשאל עם. ההכרעה הציבורית היא היא העבירה הציבורית, ובאותו הרגע שהיא נופלת כל עם ישראל ביחד "אוכל את החזיר הזה" ובכלל זה גם המתנגדים, וכל עם ישראל עלול גם להיענש ח"ו. אמנם יש זכות למתנגדים מוחים בכל כוחם, בכל הדרכים המותרות והמקובלות ולכן יהושע וכלב זכו להיכנס לארץ בסופו של דבר, אחרי שנשארו ארבעים שנה במדבר עם כל עם ישראל. אפשר להמשיל זאת לאשת איש שנאנסה בכוח, אשר נשארת מותרת לאיש אהוב נפשה, שלו נישאה כדין. לעומת זה אשת איש שהתפתתה ליהנות מן העבירה מפני שנראה לה שכדאי להרוויח משהוא מן התסבוכת, היא דווקא נאסרת. (רמב"ם הל' איסורי ביאה פ"א הל ט; הלכות אישות פכ"ד הל י"ח י"ט ו כ' ). זהו כמובן משל שיש עוד לדון בפרטיו אולם עיקרו ברור.
חובתנו לעשות כל מאמץ שבעולם בדרכים המותרות כדי למנוע את ההחלטה האומללה הזאת – למנוע את העבירה הציבורית ואת תוצאותיה. לשם כך, צריך לערער את בסיס הממשלה, לדרוש משאל עם (או בחירות), ולנהל מאבק ציבורי בדרכים שמקרבות אותנו אל רוב הציבור, ולא חלילה להיפך. כל אלימות, גם מילולית, אסורה, גם כשלעצמה, וגם מפני שהיא מחזקת את ידי העוקרים. כל מיני איומים (שתפקידם להרתיע) על מה שיקרה בשטח, אין בהם כדי להרתיע באמת והם רק משרתים את תוכנית העקירה, בנוסף על עצם החומרה שבהם. מתכנני העקירה משתמשים באיומים כדי להרחיק את הציבור מאיתנו. יש להרפות מהעיסוק בשאלות ה"התנגדות בשטח", שאין להן כל חשיבות או ערך במובן הדתי, ויש להתרכז במניעת ההכרעה הנוראה!
אחרי הכרעה ציבורית של עם ישראל אין עוד שום ערך להתנגדות בשטח, וגם לא לאלפי העצורים בבתי הסוהר – זה דומה למעפילים שניסו לעלות בהר אחרי הגזירה של ארבעים השנה (במדבר י"ד). אין לזה כל משמעות דתית, וזו עלולה להיות עבירה חמורה נוספת.
ברגע שעם ישראל באמצעות נציגיו הנבחרים מבטל באופן ציבורי-ממלכתי את מימוש אחיזתו הריבונית בשטח משטחי ארץ-ישראל, הוא מתחייב בעונשים הקשים שעלולים לבוא על כולנו (חס ושלום) אם תתקבל ההכרעה הזאת. אבל אחר-כך, לא יישאר עוד שום דבר לעשותו בשטח ההוא (אלא במובנים של מחאה ציבורית לגיטימית).
אמנם, זכותנו העקרונית על כל הארץ כולה בכל מרחביה היא נצחית, איננה משתנה ואיננה מושפעת משום החלטה שבעולם, והיא תעמוד לעולם, גם מול כל הנסיגות, הבלבולים והחולשות, ודור יקום וחי.
***
ברגע, שדוד מלך ישראל החליט והתעקש לפקוד את העם בדרך אסורה (שמואל-ב כ"ד), העבירה כבר נעשתה ויואב ואנשיו לא חטאו חטא נוסף בבצעם את הפקודה. העם כולו נענש במגפה, על החטא הממלכתי. מומלץ לעיין שם בילקוט שמעוני ובו תיאור מאלף על ניסיונותיו של יואב בן-צרויה לעכב ולהשהות ולבטא בצורות שונות את התנגדותו להכרעת דוד – אבל אין שם סירוב פקודה, ואין זה נחשב חטא ליואב בשום מקום. לעומת זה, הפקודה לגרום למותו של אוריה החיתי במבצע צבאי שנועד להיכשל, היתה בלתי-חוקית בעליל, ואסור היה לבצעה. אכן דברו חז"ל (סנהדרין מ"ט ע"א), בשבחו של אבנר ועבדי שאול שסירבו לפקודה ישירה של שאול לפגוע בכוהני נוב (שמואל-א כ"ב יז), לעומת יואב, שקיבל פקודה אסורה באיגרת (שמואל-ב י"א טו) וביצע אותה, לאסונו ולאסון מלכו.
שורש אי-ההבנה בנושא זה הוא הקושי להבחין בין עבירה של היחיד, לבין עבירה של הציבור כולו.
גם המצווה הכללית של כיבוש הארץ ויישובה נעשית ע"י הכרעת הציבור באמצעות נציגיו הנבחרים. החיילים בשטח הם שלוחי מצווה, ויש להם הזכות להשתתף ולהוציא לפועל את מעשה המצווה. אולם לא הם הכובשים את הארץ, אלא העם כולו באמצעות ההחלטות הממלכתיות.
זיכני ה' להשתתף בגופי בשחרור ירושלים והר-הבית בששת-הימים, אולם המצווה היתה של עם ישראל כולו, באמצעות הכרעת הממשלה, אור ליום כ"ח באייר ה'תשכ"ז, להטיל על צה"ל לכבוש את העיר העתיקה.
אכן כך אומר הרמב"ם על פי הבנת הפסוקים בספר יהושע: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשם מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים.
אבל יחיד מישראל או שבט, שהלכו וכבשו לעצמם מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא "ארץ-ישראל" כדי שינהגו בו כל המצוות. ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ-ישראל לשבטים, אע"פ ש[עדיין] לא נכבשה [כולה], כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו" (הל' תרומות פ"א הל' ב').