משני צידי הסף/ איתמר יעוז-קסט

א.

העדה המתפללת

פיסה- של-נצח בתוך ההווה -

אך זה הניצב ליד הדלת,

רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ,

האם זוכה הוא בשני עולמות גם יחד,

או מפסיד את שני העולמות?

הרגל שפנימה לסף מקישה לפי הקצב,

מדמה את עצמה לחוזר-בתשובה: -

כעין הלולב היא מתנועעת,

ובהגיע יום-הכיפורים מכה על חטא;

עד מאוד רוצה היא להתפלל "כל-נדרי",

ואולם הרגל שמחוצה לסף פונה לרוץ,

ובהשמע "קרע שטן" בכל פה היא צוחקת

וחושבת על תעתועי סוף-קיץ וים: -

בינתים נישאים הראשים אל תוך הנצח

והאור שהעלה בטרם כניסת החג

ומצייר על התקרה צורות בשתי-וערב

ידלוק כל הלילה בתוך בית-כנסת לאה,

עד אשר תתבלבלנה שתי הרגלים

בין חוץ לבין פנים ותיפול עליהן עייפות

וכאיש אחד תישנה בצל ויטראז' גבוה

בו הֶלֵךשם ראשו על אבן שוממה,

בעוד עולות-יורדות רגלים

על פני סולם-זכוכית

בהביאן גזר דין - -

עת כי הרחק-הרחק ממנו לקול ניגון שפתיים כל הקהל ממריא.

ב.

עוד לא- כאמירת-קבע,

אך תוך עמידת הלך בסף,

כמי שהאור הזרוע לא ימוג עם כיבוי של פנס;

כמי שמאמין שהאור שבפתח

הצטמח בכוחה של מילה

טעונה עולמות ודולקת,

וכי כגוף-תאורה: התפילה.

עוד לא מרעידה לה הזרוע

והלילה כבה כגפרור -

האם בשני צידי הדלת הנני נטוע,

או משני צידיה

אני עקור?

אז על מה בעצם השיר מדבר?

יש כאן שתי רגליים העומדות על סיפו של בית הכנסת - אחת בפנים ואחת בחוץ - שיש ביניהן מאבק תמידי: כל אחת מושכת לכיוון אחר. זו משתוקקת להיות בפנים, להתנועע כלולב עם המתפללים, והשניה רוצה לרוץ אל הים. אבל, האיש, בעל הרגליים, הוא רק בן אדם אחד ולא שניים. אין הוא יכול ואין הוא רוצה ללכת לשני הכיוונים בו-זמנית.

בסופו של דבר הוא מתעייף מרוב הניסיונות לאזן, לפשר ולתאם כדי לחיות כאחד החי בשני עולמות, ולכן הוא נרדם.

אז על מי בעצם השיר מדבר?

הוא מדבר עלינו. אנו חיים בשני עולמות - שייכים הן לנצח והן להווה, הן לקודש והן לחול. אנו חיים את חיינו הן מול ארון הקודש בבית הכנסת והן מחוצה לו - בים, הולכים על החול.

אך בית הכנסת וחוף הים אינם רק מקומות גיאוגרפיים, הם שני מקומות בנפשנו. הקודש והחול הם שני כיוונים שמתרוצצים בתוכנו, אוחזים כל אחד בעקבו של השני ונאבקים על הבכורה.

המשורר מרגיש באופן אינטואיטיבי שזו הדרך הנכונה בשבילו, לפחות כרגע - לאחוז את החבל בשני קצותיו. גם אנחנו, בצורה זו או אחרת ובמינונים שונים, מחליטים שאין אנו רוצים לבכר צד על פני השני. לעיתים אנו עושים זאת מתוך החלטה מודעת ומושכלת, ולעיתים מתוך 'תחושת בטן' שזו הדרך הנכונה.

ההתרוצצות והתנועה הקבועה בין שני קטבים היא אמנם מפרה, אך היא גם מבלבלת ומתישה. בסופו של דבר אנחנו מתעייפים ושואלים את עצמנו האם זה כדאי. מצד אחד אנחנו מעוניינים לרקוד על שתי החתונות, אך מצד שני - האם אנו לא מפסידים את שתיהן? המשורר ניסח שאלה זו בשורה "האם בשני צידי הדלת הנני נטוע, או משני צידיה אני עקור?".

תשובה אפשרית לשאלה זו היא שאולי באמת נפסיק כבר לפסוח על שני הסעיפים וננסה לאחוז רק בצד אחד - או זה או זה.

האמנם? האם זאת היא הדרך הנכונה?

אז מה עושים במצב כזה?

השיר מציע אפשרות של כניסה לתרדמה, תוך שהוא משתמש בדימוי של יעקב הישן וחולם על מלאכים שעולים ויורדים.

נדמה שהכוונה היא לכך שאדם יכול להרשות לעצמו פסק-זמן ולחשוב לעצמו לאן פניו מועדות. אולי כדאי לזמן מה להרפות מן המאמץ ולשקוע רק באחד מן הקטבים ללא הצורך לאזן את הקוטב הנגדי. מצד שני, אולי צריך דווקא לחרוק שיניים ולהמשיך הלאה בדרך הקשה אך האמיתית (בעיניך), למרות הקשיים. כל אחד צריך למצוא פתרון המתאים לו, ואת המשימה הזו אני משאיר לך, הקורא.

אבל, חשוב לזכור דווקא את ההנחה שבזכותה מאפשר לעצמו המשורר את ה'מותרות' הרוחניים שבתרדמה: כמי שמאמין שהאור הזרוע לא ימוג עם כיבוי של פנס.... כלומר, האמונה הבסיסית של האדם צריכה להיות שהשאיפה הרוחנית שלו איננה רוח חולפת, אלא היא זרע שמחכה בסבלנות, לאט לאט ואפילו בהפסקות, לנביטתו. זו היא 'אש תמיד' שלא תכבה - לא משנה מה יקרה.

מתוך הבלבול, החיפוש, הניסוי והתעיה ימצא כל אחד, בעזרת השם ובסופו של דבר, את מושא נפשו - את אלוקיו.

"ויתרוצצו הבנים בקרבה,

ותאמר: אם כן למה זה אנוכי?

ותלך לדרוש את ה'" (בראשית כ"ה, כב).