צרור את המדיינים – אחד מיסודות המוסר הוא העובדה שיש דין ויש דיין. פגיעה חמורה ביסוד המוסרי האלוקי הוא כאשר חטא ופשע נותרים ללא תגובה, המבקשת לבער אותם ולהענישם על מעשיהם. זוהי אותה וותרנות מאוסה, אשר מתעטרת בטלית המוסר החסד והרחמים, אולם משדרת בדיוק את ההפך הגמור. במבט חיצוני היא אומרת כי דווקא מידת החמלה והחסד היא ההנהגה הראויה להולכים בדרכי ד'. ברם, למעשה עליה מוטלת האחריות הנוראה למעמדו של הרוע האנושי.
יש מקום למידת הרחמים. ברם, ריבונו של עולם לימדנו בתורתו כי מידת הרחמים אין משמעותה וויתור. להפך – כל האומר הקב"ה וותרן יוותרו בני מעיו. משמעותו של מידת הרחמים היא הדחייה: נושא עוון ופשע וחטאה, לאמור: אין הקב"ה מוחל על מעשה החטא והעונש כי אם נשוא אותו ודוחה את פירעון החוב. דחייה זו מאפשרת את התיקון. ואכן, בהמשך י"ג מידות של רחמים נכתב "ונקה לא ינקה", שמשמעו נדרש בחז"ל "מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לאלה שאינם שבים".
מידת הרחמים והוויתור נותנת את האפשרות להתרומם מעל הנפילה, ולשוב. כיוון שכך, אין ריבונו של עולם בא בדין עם בריותיו מיד, כי אם ממתין לראות האם ייצאו מהבור אליו נפלו. כיוון שיצאו – מוחל הוא להם, וחותר חתירה תחת כסא הכבוד. ברם, אם לא שבו הרי הוא פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל רבעים.
חלק מההליכה בדרכיו של הקב"ה היא הנקיטה באותו מוסר עקרוני. בתחילת הדרך, יש צורך להמתין ולא להפעיל את הכוחות כולם, כדי שיהיה אפשר לצאת מהבור בו אנו שרויים ואולי לנסות ולבנות דבר מה. כיוון שהתברר שאין בכוונת הרשע לבנות כי אם להרוס ולרצוח, החובה המוסרית המוטלת עלינו היא לא לכרות ברית עם מוות, כי אם לקום ולהתנער ולפעול בשם הצדק והמוסר כלפי המבקשים להנחיל את שלטון הרשע בעולם.
הענשה ופעולה זו אינה עניין המוטל על היחיד כי אם על הציבור. ריבונו של עולם ציווה על משה לנקוט במדיניות ממלכתית של נקמה במדיין על אשר עוותו את דרכם של ישראל. גבול דק מאוד עובר בין רצח לבין פעולה מלחמתית, ובין הענשה לבין שפיכות דמים. אחד מסימני הגבול המובהקים הוא שאלת הממלכתיות – פעולת ענישה ומלחמה ברשע עוברת דרך הציבור ולא כמעשה של היחיד.
חלק בלתי נפרד מתרומתנו למדיניות מדינת ישראל היא התביעה המתמדת לנהל מדיניות מוסרית. מדיניות מוסרית היא בעלת שני פנים. פן אחד הוא הכתוב לעיל – המוסר הטמון בעצם המאבק המתמיד ברשע העולמי, והשותפות שלנו במיגורו, כחלק מתהליך גאולת העולם. פן שני הוא התביעה הפנימית מאתנו לנהל מדיניות מוסרית. מבחנו של הטיעון המוסרי הוא בדו-הסטריות שלו, ואין אדם יכול לבוא בשם הטיעון המוסרי כאשר הוא עצמו אינו נוהג כשורה ואינו עומד במבחן זה. מי שידיו מגואלות בדם נקיים, או מי שמזדרז להגדיר את כל העומד כולו כראוי למיתה ועל כן לא חלים כלפיו כללי זהירות, לא יוכל לבוא בהמשך בשם המוסר ולתבוע את תיקון העולם במלכות ש-די.
קריאתנו אפוא צריכה להיות קריאה כפולה. כלפי ממשלת ישראל ונציגנו אנו אומרים כי יש להעדיף את השיקול המוסרי על פני שיקולים רבים אחרים. אין כוונתנו לשיקול המוסרי הנכנע והקורס, כי אם לשיקול של דת האמת והצדק בעולמנו. אל תכרתו ברית עם רשע, ואל תניחו לשיקולים אינטרסנטיים לפגוע במגמת האמת. כלפני פנים עלינו לקרוא לטהרה מוסרית מוחלטת, ולזהירות מופלגת שלא לגלוש בשם המוסר למקום בו אין כללי המוסר חלים.