ברכת שהחיינו על רכישת אקדח

נכון שאקדח קשור לדבר מעציב, אך רכישתו כשלעצמה אינה דבר מעציב אלא משמח, כיון שהיא נותנת לאדם אפשרות להגן על עצמו ועל הזולת, לכן יש לברך שהחיינו, מתוך הפרדת יסוד השמחה מיסוד העצב, כדוגמת מי שמת אביו והוא ירש אותו, וכן מי שילדה אשתו ומתה, שעליו לברך (ברכות נט ב), על אף שהעניין כרוך בצער. יתר על כן, למדנו שאדם מברך על הטובה מעין הרעה (ברכות נח א), כלומר על דבר טוב שיגרור דבר רע, כלומר אנחנו מברכים על המצב העכשוי, ואיננו עוסקים בעתידות, קל וחומר בנידוננו שעתה המצב טוב כיון שיש לו כלי להגנתו, ואין הכרח כלל שתצא מזה רעה בעתיד. אלא אולי יש לומר שזה שונה, כי האקדח מזכיר לו דבר עצוב שכבר קיים, כעין דברי בעל המאור סוף פסחים שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר, כי זה מזכיר לו את החורבן. אך אין זה דומה לענייננו, כי בספירת העומר אין לו שום הנאה, מלבד הספירה, והיא מזכירה לו שעתה יש חורבן, מה שאין כן באקדח, שיש כאן שני דברים: האקדח המגן המביא שמחה, והעצב על מצב שפיכות הדמים בעולם, כמו כן אין להקשות מן הרמ"א הפוסק שמי ששוחט בפעם הראשונה מברך שהחיינו על כיסוי הדם אבל לא על השחיטה כי הוא מזיק (שו"ע יו"ד כח ב), כי בענייננו אינו מברך שהחיינו על ההריגה אלא אדרבה על ההגנה שבאקדח, כפתגם "אם רצונך בשלום הכון מלחמה", והרי על כיסוי הדם עצמו מברך על אף שהוא קשור לשחיטה, וקל וחומר שיברך על האקדח, שבשלב זה לא הרג אדם, לכן על אף שאינו מברך שהחיינו על השחיטה הראשונה, מברך שהחיינו על הירושה על אף שמת אביו, כי מה זו אשמתו, ואין זה דומה לשחיטה בה הזיק בידים כדברי הרמ"א. ואין להקשות מן התוספות שאין מברכים שהחיינו על מילה כיון שיש צער לתינוק (סוכה מו א ד"ה העושה), כיון שבמעשה עצמו יש צער לתינוק, מה שאין כן בענייננו שברכישת האקדח אין שום צער. ואין להקשות מפדיון ילד שמת, שהסתפק הר"י אם לברך שהחיינו (רא"ש ברכות ח ח), כי זה מזכיר לו דבר עצוב, כי כאן אין לו שום תועלת רק עצב, מה שאין כן האקדח. וכבר כתב הרשב"א, שאין זה דומה לדברי הרמב"ם הפוסק לברך שהחיינו על מילה, כי שהחיינו אינו תלוי בשמחה אלא בתועלת, אע"פ שיש עמה צער, לכן על אף צער התינוק יש לברך שהחיינו, וזה דומה למי שמת אביו ונפלה לו ירושה (מובא במעיו"ט שם).
ואין להקשות מפרי מורכב שלפי הר"י חגיז אין לברך כי הוא מאוס ונגד רצון הבורא (הקל"ט ח"א ס' פ). כי מלבד שהריעב"ץ חולק עליו שהפרי מותר באכילה והוא נהנה (שאילת יעב"ץ ח"א ס' סג), וכן מנהג ירושלים לברך (שב"ח ברכות ס"ב אות ז'), אין זה דומה לאקדח שאינו מאוס ואינו נגד רצון הבורא, שהרי ריבונו של עולם ציוונו לעסוק במלחמת הגנה ובמלחמת כיבוש הארץ. ומה שמאוס ונגד רצון ד' הם הגויים הקמים עליו לכלותנו ולא התגוננותנו מפניהם. ובשו"ת באר משה שאל אם יש לברך שהחיינו על שיניים תותבות, כי מה זו שמחה שנפלו לו שיניו, ומכריע שיש לברך, שאמנם נפילת שיניים צער היא, אך השיניים התותבות שמחה הן (שו"ת באר משה ה סז), והוא הדין שמצב הרשע בעולם גורם צער, אך השימוש בנשק אדרבה הוא שובר זרוע הרשע. עד אשר נזכה ל"כיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות".
באשר לטיעון שאין משתמשים באקדח, רק נושאים אותו, בתקוה שלא יצטרכו להשתמש בו, יש להשיב שאדרבה, זהו שימושו, כלומר כח ההרתעה שלו, שעל פי זה יש פוסקים שהתירו לישא אקדח בשבת מדין כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו, על אף שאינו משתמש בפועל, אלא שההתרעה זהו שימושו.
באשר לטענה שכל השימוש של האקדח אינו יצירתי אלא שלילי, כלומר מניעת נזק, הרי מה בכך, הרי גם על בית שאין עניינו אלא להציל מגשם ומשמש, יברכו שהחיינו, וגם בברכת המצוות מצאנו ברכה על מעקה, על אף שאין עניינו אלא להציל, ואמנם על סילוק סיכון אחר אין ברכה, שאין כאן אלא לאו של "לא תשים דמים בביתך" ואין כאן עשה, ועל לאו אין מברכים, אך על מצות עשה של מעקה מצאנו ברכה על אף שאין כאן פעולה יצירתית אלא שמירה מנזק.
באשר לקביעת חז"ל שכלי נשק הם גנאי, לכן אינם נחשבים כתכשיטים בשבת לעניין טלטול (שבת סג א), אמנם נכון שאינם תכשיטים אבל הם בכל זאת כלי שימוש חיוניים של האדם. אלא שחכמים אומרים שמכיון שנאמר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב", ויתבלו בעתיד, הריהם גנאי, לעומת רבי אליעזר שסובר שכיון שבזמן הזה, עת מלחמה, הם תכשיטים, אך לחכמים האורה העתידית כבר קובעת בהווה תכונה עמוקה של הסתייגות. אך אין להסיק מכאן שאינו כלי חיוני לשימושו של אדם שעליו לברך שהחיינו.
והוא הדין במה שאין להניף ברזל על המזבח, כי מזבח מטיל שלום והברזל מביא מלחמה (מכילתא יתרו כ כב), שהברזל מקצר חייו של אדם והמזבח מאריך (משנה מדות ד ג), אך זו תכונה השייכת לבית המקדש פנימה שהוא בנוי "שעל שם תקון עולם השלום, ומתוך כך הברזל פוסל בו"
(טוב ראיה תענית טז ב), אך במדינה "יש עדיין מציאות למלחמת מצוה וחובה" (שם) אלא שהברזל "מאוס מצד העתיד", אבל לא מצד ההוה, ולא רק במדינה, אלא בבית המקדש עצמו כל הדין הזה נאמר רק לגבי המזבח, אבל בהיכל ואפילו בקדש הקדשים מותר להשתמש בברזל שנאמר אבנים יקרות וכו' מגררות במגרה כלומר אבני גזית (סוטה מח ב).
והוא הדין מה שאין להכניס סכין ארוך בבית כנסת והוא הדין נשק אחר, ונכון שבתוך בית הכנסת אין מקום למלחמה, אך בחיים יש מקום, והרבה דברים טובים וכשרים יש בחיים שאין להכניסם בבית הכנסת.
ומה שדוד המלך לא הורשה לבנות את בית המקדש כי דמים רבים שפך, אין לראות זאת דווקא כסיבה שלילית, שהרי על משיח צדקנו נאמר שגם יעסוק במלחמות וגם יבנה את בית המקדש (רמב"ם מלכים יא), אלא כסיבה חיובית, כלומר שעל ידי מלחמות הוא הכין את בניין בית המקדש, שתנאי לו הוא שעם ישראל ישב שקט נטוע בארצו (מאמרי ראיה(246 .
וחכמים קבעו שארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, דוד אסא יהושפט וחזקיה,והמדריגה הגבוהה היא דוד שאמר ארדפה אויבי ואשיגם, ולא חזקיהו שאמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לאמר שירה (פתיחתא דאיכה רבה פרשה ל).
ושבועתו של דוד המלך היתה על חרבו אשר עליו היה חקוק שם ד' (זהר ח"ב קח א). והיו תנועות לאומיות לפני קום מדינתנו שהיו נשבעים אמונים על אקדח ותנ"ך, אך לדוד לא היה צורך בכפילות זו, כי אם האקדח הוא בניגוד לתנ"ך אז התנ"ך אינו מטהרו, ואם האקדח בהתאם לתנ"ך, הרי אור התנ"ך כבר מאיר בו. ואנחנו נקראים לילך בדרכי ד': "ד' איש מלחמה ד' שמו". והוא יתברך נקרא ד' צבאות.
וכמו שאומר מרן הרב, העיקר הוא הזיק הפנימי, וכל גדולינו מדורות הראשונים שאנו אוהבים ומעריכים היו עסוקים במלחמות, מלחמת קיום האומה, מלחמת ד' (אורות, המלחמה, ב). המעמד החי של המוסר לא יוכל לנצח את העולם בלי מלחמה נגד רעי עולם (מאמרי ראיה(507 .
ומה שיש לנו נשק אינו מעורר אצלנו עצבות שעדיין יש מלחמות אלא אדרבה מעורר שמחה, שזכינו להיות עם חופשי בארצנו, שיש לנו מדינה צבא ומשטרה, שכבר איננו למרמס לרשעות הגויים, אלא אנו יכולים להגן על עצמנו. וכי יעלה על הדעת, שכאשר החלה מלחמת העצמאות וקיבלנו לידינו נשק אחרי אלפיים שנות נחלי דם יהודי טהור, שלא לברך שהחיינו בשמחה והתלהבות עצומה. אותה שמחה הולכת ונשמרת מאז ועד היום הזה, וכן נברך שהחיינו כאשר נלבש לראשונה מדי צבא הגנה לישראל.
לכן אין לנו להתבייש ולהצטער מהנשק שבידינו, כל זמן שאנו משתמשים בו במוסר ובטוהר. ודוד בקינתו על שאול ויהונתן שיבח מגן גבורים, קשת יהונתן וחרב שאול.
ורבנו הרב צבי יהודה אמר על מצות המלחמה על ארצנו: "זוהי מצוה, מצוותם של כלל ישראל... משום כך כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם מתוצרתנו ומתוצרת של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל, הכל הוא קודש" (לנתיבות ישראל ב קנח). וכמובן אין כוונתו שיש לאקדח דין של תשמישי קדושה, אלא שיש לו ערך של קודש, בהיותו שייך למצוה גדולה זו.
לכן אין לעשות הפרדה בין הנשק לבין עבודת ד'. אם הנשק אינו עבודת ד' נימנע ממנו לגמרי, ואם עבודת ד' הוא אז נקרא עליו שם ד', כדברי דוד מלכנו "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם".